הגזרה הצפונית מתאפיינת בשטחים נרחבים של לגונות, בשרטון יבשתי צר בין הים התיכון ובין הלגונות, במעט מאוד צירי תנועה ובעבירות כמעט בלתי-אפשרית לטנקים ולרק"ם.
עשרה מעוזים אוישו בגזרה: שניים על השרטון הצפוני ("טרקלין" - מעוז קטן, שאויש על-ידי קצין ושישה חיילים 24 שעות לפני המלחמה – מצפון לבלוזה); ו"בודפסט" (מעוז ענק עם סוללת ארטילריה מבוצרת ונייחת - "נברונים" - בתוכו) כעשרה ק"מ ממזרח לפורט פואד; שלושה מעוזים במתחם "אורקל" בצפון תעלת סואץ; חמישה מעוזים בפריסה לאורך התעלה: "לחצנית" (בחיבור דרך הפלסטיק לציר התעלה), "דרורה", "כתובה", "מילאנו" (בעיירה קנטרה) ו"מפרקת" (באי אל-בלח).
לרשות חטמ"ר 275 עמדו גדוד טנקים 9 מהחטיבה הסדירה 14, גדוד חי"ר מילואים 68 (שלוש פלוגות מוקטנות ומפקדת גדוד) מחטיבה 16. במלחמה, או בהיערכות "שובך יונים", חולקה גזרת החטיבה לשתי גזרות-משנה גדודיות: גזרה צפונית בפיקוד מג"ד 68 עם פלוגות חי"ר מוקטנות ועם פלוגת טנקים ת"פ מגדוד 9 בשמונה מעוזים ("טרקלין", "בודפסט", "אורקל" א', "אורקל" ב', "אורקל" ג', "לחצנית", "דרורה" ו"כתובה"); וגזרה דרומית בפיקוד מג"ד 9 עם פלוגת חי"ר מוקטנת בשני מעוזים ("מילאנו ו"מפרקת") ועם שתי פלוגות טנקים. שתי סוללות ארטילריה בסיוע ישיר לכל גזרת החטיבה (ב"בודפסט" ובתעוז "יורם").
בשבוע הראשון למלחמה, התחלפו חמש פעמים מפקדי הגזרה (אל"ם פנחס נוי, תא"ל קלמן מגן, אלוף אברהם אדן, תא"ל קלמן מגן ותא"ל ששון יצחקי).
בשעה שתים-עשרה בשישה באוקטובר התחילה במפקדת חטמ"ר 275 בבלוזה (כשלושים ק"מ מזרחה לתעלה) קבוצת פקודות חטיבתית, אחרי שבעשר התקיימה קבוצת פקודות במפקדת אוגדה 252 ברפידים. שום נוהל קרב לא התבצע באוגדה במקביל. התבשר מג"ד 68 בראשונה על "אפשרות לפרוץ מלחמת התשה בשעה 18:00. היערכות להגנה (איוש קו בר-לב על-ידי טנקים) לפי תוכנית 'שובך יונים' תחל משעה 16:00".
בקשות מג"ד 68 מהמח"ט לעשות פסק-זמן קצר בקבוצת הפקודות, כדי לתת פקודת התרעה למעוזים, להפסיק מיד את הצום ולהתארגן מנטלית ולוגיסטית לקראת המלחמה הצפויה וכן לקדם את הטנקים מיד ולפרוס אותם בעמדות הקו, נדחו על הסף. קבוצת הפקודות "נמרחה" עד שעה אחת. רק אז נודע לכוחות במעוזים על המלחמה הצפויה.
בטלפון קווי נתן מג"ד 68 פקודות ותדריך בבת-אחת לשמונת המעוזים תחת פיקודו לפי "שובך יונים". התדריך למפקדי המעוזים נמשך בהפסקות (כדי שיעבירו מיד פקודות לחייליהם), עד שעה 13:50, שבה התחילה המתקפה המצרית.
"זעקות שבר" מכל המעוזים במקביל בטלפון הקווי וגם בקשר אלחוטי דיווחו על הפצצות מהאוויר ועל הפגזות נוראיות ואימתניות בתותחים ובמרגמות כבדות. בכל המעוזים אש ועשן, שבקושי מאפשרים נשימה ותצפית. באותן הדקות נמצא החפ"ק הגדודי (שני זחל"מים וזחל"ם קש"א, שהגיע אלינו דקות ספורות לפני פרוץ המלחמה) תחת הפצצה אווירית מאסיווית על מפקדת החטמ"ר בבלוזה ועל סוללת טילים נ"מ "הוק" הסמוכה. החפ"ק הגדודי עלה על זחל"מים, ויצא מבלוזה מערבה בין יעפי ההפצצה של חיל האוויר המצרי.
תוך כדי ההפצצה האווירית, הצלחתי, בעזרת קצין הקשר הגדודי, לעשות סדר ברשת הגדודית, לקבל דיווחים שוטפים, ולהרגיע עד כמה שניתן את המפקדים ואת הקַשרים.
שני ניצוצות דאגה מוזרה ליוו אותי בחפ"ק, תוך כדי תרגילי התחמקות מיעפי ההפצצה האווירית המצרית בבלוזה והדיווחים הקשים מאוד (על גבול ההיסטריה) מהמעוזים: מה קורה עם חיל האוויר שלנו, איפה הוא? כיצד ייתכן שחיל האוויר המצרי תוקף אותנו ביעפים חוזרים ונשנים, ואף מטוס שלנו לא נראה בשמים. מתי יגיעו הטנקים לעמדותיהם בקו. עד שיגיעו, לא יהיה קו בר-לב, וללא התייצבות מהירה מאוד של הטנקים, יתקשו מאוד המעוזים להחזיק מעמד בעצמם.
האמונה הבלתי-מסויגת בכוחו של צה"ל לעמוד במבחן, שהתחיל מאוד לא טוב, חרף הערכתי הנמוכה לחטמ"ר 275 ולאוגדה 252 (בשבועיים שקדמו למלחמה), מאפשרים לאנרגיה ולאחריות הפיקודית לפעול כנדרש וכראוי.
בתנועה למקום החפ"ק הגדודי לפי "שובך יונים", החלטתי להגיע דרך התעוז "יורם" ולא בציר "זגוגית" - דרך הפלסטיק (כל סטייה קלה מהציר, המוקף לגונות, מסוכנת ללא יכולת חילוץ). ההתקרבות לתעוז "יורם", שלידו נפרסה סוללת תותחים 155 מ"מ, לוּותה בסצנה מדהימה: רביעיית מטוסים "סוחוי" מצריים תקפה את הסוללה, יעף אחרי יעף. תותחים נפגעו, משאיות עלו באש והתפוצצו, וחיילים התרוצצו לפנות נפגעים. זחל"מי החפ"ק הגדודי נעצרו כ-300 מטר לפני הסוללה וצפו באירוע. ניצלנו את סיום יעף ההפצצה, וחצינו במהירות את הסוללה לפני היעף הבא. דיווח של המג"ד לחטיבה ובקשה לשלוח מטוסים שלנו מיד לא זכו לכל התייחסות. ההפצצה המצרית, והניצוץ, שנדלק בעת ההפצצה בבלוזה (מה קורה עם חיל האוויר שלנו?) הפך לדליקה.
הדיווחים מכל המעוזים (למעט "טרקלין") קשים מאוד, ותיארו הפגזות תופת ללא הפסקה. חלקם דיווחו על סירות, שחצו את התעלה מזרחה.
המג"ד "נדנד" ללא-הפסקה למפקדי המעוזים - מה עם הטנקים? האם זיהו את הטנקים שלנו ב"סנפירים", או בעמדות המיועדות. התשובה החוזרת שלילית.
אחרי חציית הסוללה ב"יורם", זיהה המג"ד שישה מסוקי תובלה מצריים מי-8 (שנושאים עשרים לוחמים כל אחד), שיצאו מפורט פואד מזרחה (התאים היטב לפלוגת קומנדו מצרית). דיווח מיד לחטיבה, שישלחו מטוסים שלנו ליירט ולהפיל אותם. הדיווח מהחטיבה (על-ידי המח"ט), "זה בסדר; הפילו אותם". אף מטוס שלנו לא הגיע. המסוקים לא הופלו, והמשיכו מזרחה לעבר בלוזה. לאחר כארבע פעמים של "פזמון חוזר" (שלחו מהר – הופלו), שברתי את כל הקודים, ואמרתי למח"ט, שתוך כמה דקות תנחת פלוגת הקומנדו המצרית ליד מפקדת החטיבה, ועליהם לצאת מיד מהבונקרים עם נשק להגן על עצמם. אף אחד לא יצא מהבונקרים ולו רק כדי לראות את ששת המסוקים. ברגע האחרון פנו המסוקים מעט צפונה, ונחתו כשבע מאות מטר צפונית למפקדת החטיבה.
מאותו הרגע התברר לי לחלוטין, שנצטרך לתפקד רק בכוחות עצמנו המאוד-מוגבלים. וברור לי, שקרה משהו רע מאוד לחיל האוויר שלנו, שלא עמד לסייע לנו. ומשהו מאוד לא-"סימפטי" קרה לטנקים שלנו - הם אינם!
לפני שירדה החשיכה, נמצא החפ"ק כבר כשעתיים בעמדת החפ"ק המוכנה מראש ומורחבת (כולל כמה מחפורות) על ציר "זגוגית" (דרך הפלסטיק בין הלגונות) יחד עם הרופא הגדודי, שהגיע עם נהג ועם חובש באמבולנס (רכב רך), כמה ק"מ מזרחית למעוז "לחצנית". זמן קצר לאחר נחיתת פלוגת הקומנדו המצרית צפונית לבלוזה ולפני אור אחרון, הגיעו שני מטוסים שלנו בגובה בינוני מעל התעלה (מטוס "פנטום" בחלק הצפוני ומטוס "מיראז'" כעשרים ק"מ דרומה). נפתחה אש נ"מ אדירה וצפופה של טילים ושל תותחים, ושני המטוסים התפוצצו באוויר לנגד עינינו. בכאב גדול, הודעתי לחטיבה לא לשלוח יותר מטוסים.