"על ישראל לפרז את עזה ולמנות את אבו מאזן כאחראי עליה" - אלו הן חלק ממקצת ההצהרות שנשמעו לאחרונה כפתרון אפשרי לבעיית החמאס ברצועה. אולם נראה שההצהרות האלו אינן עומדות במבחן המציאות, משום שעד כה טרם הוכיחה הרשות הפלשתינית לא רק את יכולתה להתמודד עם החמאס, אלא אף את נכונותה לעמוד לצד מדינת ישראל במאבק נגד טרור החמאס ובהיעדר לגיטימציה ערבית אין סיכוי לממש רעיון זה.
ואכן, מאז הקמת חמאס, ואף שהוא הוגדר כארגון טרור, מעולם לא פעלה הרשות הפלשתינית נגדו בצורה משמעותית. חוסר היכולת או היעדר המוטיבציה של הרשות להכניע את חמאס אפשרו לחמאס לחתור תחת מוסדות הרשות הפלשתינית, ואלמלא נוכחות צה"ל בגדה המערבית, גם להשתלט עליה כפי שהיה ברצועת עזה ב-2006. לכן, העברת האחריות על רצועת עזה לידי אבו מאזן אינה ערובה לשקט וביטחון, גם נוכח ניסיון העבר, אבל גם בגלל החשש שהדבר ימריץ את אנשי החמאס לשוב ולהשתלט על עזה או לפחות להוכיח לאנשי הרשות שהם אינם שולטים על-ידי יצירת פרובוקציות נגד ישראל.
בנסיבות כאלו, אבו מאזן, מצדו, לא בטוח גם הוא שיהיה מעוניין לנקוט בפעולה נגד חמאס ברצועת עזה, במיוחד לאחר שיוכתם על-יד הרחוב הפלשתיני כמשתף פעולה עם ישראל. מחשש לאיבוד הלגיטימיות ומתוך רצון לטהר את שמו הוא יצטרך להוכיח ולעשות את מה שהרחוב הפלשתיני יתבע ממנו ולא מה שישראל תדרוש.
אולם מעבר לכך, ראוי לזכור כי למעלה מ-40% מתושבי הרצועה הם ילדים בני פחות מגיל 15. הם נולדו וגדלו למציאות של שלטון חמאס עם כל המשמעויות שלו ואותו הם מכירים. החינוך שספגו בבתי הספר ובחברה ברצועת עזה, ברוח הדוקטרינציה האיסלאמית הביאה אותם לשנוא את האחר. אומנם השנאה מופנית במיוחד כלפי מדינת ישראל והיהודים, אך גם אנשי הרשות הפלשתינית, נתפסים בעיניה אויבים שצריך להילחם בהם ולהוקיע אותם על רצונם לנהל משא-ומתן עם ישראל. הדבר יהיה נכון במיוחד, אם אכן אבו מאזן יקבל את השליטה על רצועת עזה.
ולבסוף, פעילות הרשות הפלשתינית נגד מדינת ישראל, ההאשמות חסרות התקדים של מנהיגה על פשעי ישראל והרצון לגנות אותה במוסדות הבינלאומיים, מוכיחים כי הרשות הפלשתינית אינה רואה את ישראל כבר שיח אלא כאויב עוין שכל הדרכים כשרות כדי להכניעו. לכן, ההצהרות ברוח הענקת "פרס" לאבו מאזן, מחלישות את ישראל בזירה הבינלאומית ומחזקות את הלגיטימציה של אבו מאזן והרשות הפלשתינית כגורם שיכול להבטיח ביטחון וסדר שלא כך הוא הדבר.
לפיכך, בנסיבות הקיימות שלטון החמאס הוא בלתי נמנע. כל עוד אין גוף אחר היכול לקבל את האחריות על הרצועה (ממשלת מצרים, הקהילה הבינלאומית או הליגה הערבית) החלטת ממשלת ישראל להכיר בהמשך קיימו של החמאס, אך לפגוע ביכולותיו היא החלטה סבירה.
ישראל צריכה, אם כן, לתבוע את פרוז הרצועה, וגם אם תביעתה לא תענה, אל לה להעביר את האחריות הביטחונית לאיש. היא צריכה ליצור הרתעה מול חמאס ולשמור בידיה את היכולת להגיב על כל תוקפנות או הפרת הפסקת האש בעתיד. העברת האחריות לאבו מאזן יעקר את יכולת ישראל להגיב ויגלגל את האחריות על תושבי ישראל לגורם זר שהאינטרסים הפוליטיים והביטחוניים שלו לא תמיד עולים בקנה אחד עם אלו של מדינת ישראל.
