נקודת המוצא של אסף היא ש"כל עוד אני לא פוגע או מתכוון לפגוע בזכותם של אחרים לחיות, יש לי לגיטימציה מלאה להשתמש בכוח כדי להגן על הזכות הזו, כולל בנשק. ומכאן משתמע שמי שמנסה לחסל אותי - הטרוריסט - חייב למות ואנחנו צריכים לנצח. לאחר שברור לנו שהטרוריסט ימות, עלינו לנקוט בכל הפעולות והיצירתיות העומדות לרשותנו, על-מנת למנוע פגיעה בבלתי מעורבים, בין היתר כי זהו רצוננו, ולא כי העולם מכריח אותנו." על השאלה איך יש להצדיק חיסולו של טרוריסט בחיסול של משפחתו, אשתו וילדיו חוזר אסף על הטיעון כי מי שאחראי לכך הם המחבלים עצמם, כמו גם העובדה שמתחם אונר"א שימש מקום להתקפות על ישראל בחסות חפים מפשע ששכנו בו. בכול מקרה האחריות של מותם של אלה חלה על החמאס, והירי הישראלי היה מוצדק. אשר ליחס כלפי הפלשתינים בכלל לדעת אסף "הפלשתינים בעזה סבלו הרבה, והם ברובם שטופי שנאה, בורים לגבי העובדות ההיסטוריות, וקורבנות לתעמולה של חמאס. בכל הקשור לארגוני טרור דוגמת חמאס, אין תקווה ולעולם לא תהיה תקווה. זאת מפני שהד.נ.א האידיאולוגי שלהם מושתת על שנאה ומלחמה בישראל". אשר לאבו מאזן קובע אסף: "הוא לא מכיר בנו. כלומר, הוא מוכן לדבר עם ישראל, ואפילו להכיר בנו כמדינה דמוקרטית – אך לעולם הוא לא מוכן להכיר בנו כמדינה יהודית, על-אף שכך אנחנו מגדירים את עצמנו ומציגים את עצמנו. במילים אחרות - הוא מוכן לדבר כדי שנאפשר לו להקים מדינה פלשתינית, אבל מבחינתו נישאר מדינה דמוקרטית בלבד. כל עוד הוא לא רואה בנו מדינה יהודית, יש לו לגיטימציה להמשיך לנסות לפורר אותנו מבפנים ע"י שימוש באזרחים הפלשתינים של ישראל, ומבחוץ – על-ידי תמיכה באויבינו בקהילה הבינלאומית". "חלק מהסיבות שבגללן ישראלים רבים תומכים באבו מאזן היא מכיוון שהם באמת מסכימים אתו שישראל לא צריכה להיות מדינה יהודית בהגדרה" ובמוסגר מציין אסף: "מכאן מובנת לנו מעט יותר התנהגותם של חלק מהשמאלנים" השינוי לדעת אסף חייב לבוא מתוך העם הפלשתיני, וכרגע נראה שהם לא קרובים לשינוי המיוחל. "אין לישראל הפריווילגיה להפסיד"- אומר אסף-," כי אז נאבד. אסור לוותר על צרכי הביטחון לטובת חינוך טוב יותר למשל. כי ראינו שכשיורדים טילים, ילדים לא יכולים ללכת לבית הספר ולקבל חינוך".

לירון, אף שנשאל בנפרד, מקבל – עקרונית ובצורה מנומקת – את דבריו של אסף, אף שתוך ניואנסים לגבי המערכה, הקיטוב בעם, חטאי השמאל, ועוד. עם זאת במענה לגבי הסבל של האזרחים בעזה הוא אומר: "שאֵלָה שאולי לא נשאלת מספיק, היא האם יש בלתי מעורבים בעזה? נכון, זו שאלה אכזרית. יש ילדים, נשים וקשישים בעזה. לא רק מחבלים. אך האם באמת כל אותם מיליון ושמונה מאות אלף אזרחים מוכנים לקבל את ישראל כעובדה מוגמרת בשטח? האם הם אינם אלה שהמליכו את החמאס ומאפשרים לו לשלוט? האם אינם בחלקם הגדול תומכי המאבק המזוין בישראל מבחינה פוליטית ואף דתית? האמת הקשה היא שהרוב המכריע של אזרחי עזה האיסלאמיים עוינים מאוד לישראל. חלק גדול מאוד מתוכם לא יהססו לפגוע בישראלי ולהפוך 'שהידים' בתהליך. חלקם אף מקריבים את ילדיהם לטובת ההתנגדות. האזרחים העזתיים הם אלו שאפשרו את הפיכתה של עזה לבסיס טרור בהנהגת החמאס והם אלו שמאפשרים לו להמשיך ולשלוט. מי שגר על יד משגרי טילים לא יכול להיות מוכה פליאה כשביתו נחרב, אב משפחה שבוחר לתכנן השמדת יהודים לפרנסתו, לא יכול לחזור אל ביתו בערב ולצפות שיעמוד על טילו, ואם משפחתו לא נשמעה להוראות צה"ל, שלא יצפה למצוא גם אותם. מפעל חיים לרצח יהודים הוא שהפך אותם לפגיעה נלווית." לירון חוזר ומדגיש את הפן הקנאי-רצחני של האידיאולוגיה של החמאס, אויבי החרות, מדכאיי החשיבה החופשית, כופי הדת, הבורות, השנאה לאחר, אם בשל מיניותו, דתו או עמדותיו הפוליטיות. "אנו נלחמים באלו המבקשים להשמידנו ואיומם זה, מעולם לא היה נראה לי אמתי ומפחיד יותר. על כן, לדידי כל מטרה מלחמתית בעזה מותרת תוך שאיפה לצמצם את הפגיעה באזרחים ובתנאי שגודל ההישג הצבאי מפגיעה במטרה (האיום שהוסר מאזרחי ישראל), מצדיק את כמות האזרחים שנפגעו בעזה. ככל שכמות הישראלים הנמצאים תחת איום מהמטרה גדול ממספר האזרחים העלולים להיפגע, הרי שהריבון הישראלי מייחס חשיבות גבוה יותר לחיי העזתיים על חשבון הישראלים. דבר המהווה פגיעה בזכות האדם הראשונה במעלה – הזכות לחיים והגנה על הגוף".

אֵלָה לא מתיימרת להפיק לקחים מן המערכה,אבל היא מבקשת להפיק אותם מן הצד האנושי,היהודי, האוניברסאלי.מעבר להרס הנוראי שהמלחמה גרמה בשני הצדדים ולאובדן חיי אדם, היא אינה בטוחה שהשגנו יותר ביטחון. לעומת זאת, "אנחנו כבר בניכור פנימי כשמלחמת אחים הרימה את ראשה, וחברי כנסת ושרים קוראים להמשך השנאה, הבדלנות, הניכור והלאומנות. התקשורת עושה יד אחת עם הממשל וקובעת סדר יום מלא אימה בשידורים בלתי פוסקים בשעה שבכנסת ממשיכים להעביר חוקים שמותירים אותנו האזרחים עניים ומוחלשים יותר. אסור להפגין, אסור לבקר, אסור לדרוש תשובות. "שקט - יורים", היא מוסיפה ושואלת: "מה נשאר מאתנו כשכל דבר מעבר לתמיכה לאומנית עיוורת נחשב בגידה? כשלהיות בן אדם שחש כאֵב נחשב בגידה? כשלדאוג לאחים וחברים שלנו על קווי הלחימה לגיטימי רק כל עוד אנחנו מוכנים להקריב את חייהם? והיא מסיימת בשאלה: "האם מותר לנו לשאול?" בעצם ההערה של אלה הייתה אגבית שכן בשיחה אתה ועם מישא,שניהם פעילי המחאה החברתית, בקשתי להתמקד בנושא של ביטחון חוץ ופנים, לאמור חוסן חיצוני מול חוסן פנימי.והשאלה הייתה מדוע במסגרת המחאה החברתית לא עלה הנושא של שלום, אשר הוא שיביא להקצאת יותר משאבים לצרכים חברתיים: אלה: "אני חושבת שהמחאה הייתה צעד ראשון של ילד קטן במציאות שבה מאז קום המדינה הנושא הקיומי הביטחוני קודם לכול ביקורת פנימית בכול הקשור למצב החברתי.אין ביקורת פנימית אצלנו, וכל ביקורת שצצה מיד נתקלת בקיר של איום במלחמה. בחסות החשכה הזאת גונבים אותנו. בחסות החשכה הזאת קמו הטייקונים והפכו את המדינה לנחלה שלהם.אנו מדברים על האזרחים ועל קשיי היום יום שלהם. והמחאה החברתית הייתה התופעה הראשונה של זהות. ניסיון לומר למנהיגים מה אנו כחברה מוכנים לסבול או לא לסבול.יש פה חברה שהיא מתפוררת.היה כאן ניסיון ראשון לזהוּת. מדובר בחברה שלמה במדינה קטנה שמרגישה שאין בה יד מכוונת אמתית עם רצון טוב להניע הרבה דברים. זאת הנהגה של הפרד ומשול. בנסיבות האלה אי-אפשר היה לשבת ברוטשילד ולהגיד שאנו רוצים שלום, לצאת מן השטחים ולהקצות יותר משאבים לצרכים החיוניים של האזרח. הכוונה הייתה להתחיל במיקרו, בדברים של יום יום, שבהם חש האזרח. מצב השכירים, המובטלים, הסטודנטים, העסקים הקטנים. והמעגל מתרחב. מה קורה עם האזרחים הערביים, מה מצב הקשישים, האוכלוסיות המוחלשות, ניצולי השואה. זאת הייתה הזנחה קשה ומתמשכת." "אָתֶם, דור מייסדי המדינה, הייתם אמיצים. הייתה לכם משימה ומטלה שאין עליונה ממנה - להקים את המדינה. אבל גם הדור השני, דור ההורים שלנו, עמד בפני דילמה קשה. הם פטריוטים, הם מאמינים במדינה. קשה להם להבין שילדיהם לא יוכלו לחיות כאן. הם לא מאשימים את המדינה. הם מאשימים אותנו. קשה להם. קשה היה להם מאוד להצטרף למחאה. אבל בסוף הם צעדו אתי, אבל כשהם קרועים בפנים. ותראה את המצב כיום. אנשים מבולבלים, חיילים נהרגים, אזרחים מופגזים והתחושות מתהפכות. ולכן לחזור לשאלה שלך: בנסיבות האלה לא היה הרבה מקום להעלות לאג'נדה את השאלה של שלום עם כול החשיבות שלה. היינו חייבים לשתף את האנשים מקריית שמונה, מבית שאן, מאופקים, מירוחם במכנה המשותף של כולנו. ונכון, עניין של שלום לא היה בראש מעיניהם. הם נתקלו במציאות הקשה היומיומית, ועתה הם חייבים היו להתמודד ולכך היו להם שותפים רבים מקרב העם. זאת הייתה המטרה". לירון מסכים בנקודה זאת עם אלה: "המחאה החברתית הייתה על הרבה יותר מתקציב הביטחון. היא הייתה על אי-השוויון. על הריכוזיות. על השיטה המוניטארית שהפסיקה לשרת את משקי הבית של מעמד הביניים והפכה לכלי ביד היוצר של טייקונים, בעלי הון ומחוברי השלטון. היא הייתה על כך שהמשכורות בסטגנציה כבר למעלה מעשור אך יוקר המחיה נוסק. מוטב היה אם היינו מטפלים בבעיות הללו ושמים את השלום המדומה בצד".

"אני יודע שזה לא יישמע טוב אם אני אומר שעם כול המודעות לנעשה בעזה, לי חשוב מה קורה לי בחיי היום יום. אלה הדברים שקובעים את חייו ואת אורח חייו של האזרח" - אומר מישא בראשית דבריו. "רוב הדברים שמשפיעים עלי הם דברים שמסביבי, העבודה שלי, החברים שלי, הסביבה שלי. זאת האמת. כול אדם צריך לפעול בזירה שחשובה לו, והתוצאה תהיה דמוקרטיה בריאה. אם האדם יבקש לעשות מה שמעניין אדם אחר שהוא יעשה, אז נקבל דמוקרטיה מעוותת. אם אני קורא בקול אל מה שהוא רחוק ממני אז הקול שלי מתפספס, הוא הולך לאיבוד. ניקח לדוגמה את ש"ס. אני בוודאי רחוק מדעותיה. אבל אני חושב שזאת המפלגה היחידה שמשרתת את מצביעיה בצורה ישירה". גם כאשר אני מעיר כי זאת מפלגה שנהנית מדמוקרטיה אך לא משרתת אותה וכי היא מונחית על-פי עקרונות דתיים ונשמעת בקול המנהיג הרוחני, מישא לא רואה בכך פגם. "המפלגה יודעת מה שחבריה מבקשים והיא מבצעת זאת, וזאת היא דמוקרטיה עובדת, אולי לא אידיאלית אבל פועלת" - אומר מישא. אנשים כול כך עסוקים בדברים הרחבים, כמו מה קורה בלבנון, ששכחו מה שקורה אצלם בבית. ולא היה להם ביטוי לצרכים האמתיים שלהם. לא היה מנהיג שיבין אותם ואת המצוקות שלהם. חצי מיליון איש גילו שהם שכחו את עצמם. לא מה קורה במקום אחר, בעיר אחרת, בישוב אחר, אלא בבית שלהם. החינוך של הילדים שלהם, הבריאות שלהם של הוריהם." לדעת מישא, הפוליטיקה בארץ מתבטאת בכך שאתה פעם בארבע שנים מטיל פתק בתיבה. הפתק הזה מתבזבז, כי הפוליטיקאי בכול הקשור לצרכים הבסיסיים של האזרח לא מייצג אותו. כול האנשים שיצאו לרחובות, היו בעלי דעה ברורה, השקפת עולם, הם שייכים למפלגות או מצביעים להם. אז מה? הפוליטיקאים לא סיפקו את הסחורה שלמענה מצביעיהם שלהם יצאו לרחובות. בפוליטיקה, בממשלה או בכנסת - שם נגמר הכול. הפוליטיקה צריכה להיות מוסד אמין שמשרתת את המצביעים, ובתור שכזאת יש לה הצדקה. "הבעיה היא שאנו לא מדינת חוק. אנו מדינת קומבינה" - אומר-מטיח מישא. "אילו הממסד היה נוהג במדיניות שוויונית, כלומר הטלת מס אמת בכול סקטור כפי שהדבר מתבקש, זה היה ראשיתו של הפתרון. האור בקצה המנהרה. אבל יש כאן קבוצה שהיא שולטת שלטון ללא מצרים, ולמרות ניסיונות ומאמצים שלי הגעתי למסקנה שאין בי הכוח להילחם נגדה. אחרים שמרגישים ככה הסיקו את המסקנה ועזבו".

לנוכח הדברים האלה, המסקנה רחוקה מלהיות מרנינה, בלשון המעטה. אפילו בין שני פעילים חברתיים כמו מישא ואלה אין תמימות דעים, שכן אלה רוצה לברוח מן הפוליטיקה ומן הפוליטיקאים, ולא מן הארץ. זאת הסיבה שהיא חושבת שהמאבק החברתי לא צריך להישען על פוליטיקאים. ובסוגיה זאת נראה כי דווקא לירון, שרחוק מאלה מרחק קוטבי בנושא המדיני-ביטחוני, תמים דעים איתה בנושא החברתי. עם זאת, גם ממה שנראה כמנהרה ארוכה מאוד מבצבץ איזה אור. לדעת מישא, "בחירת פוליטיקאי נקי, זה דבר הגיוני, ובר ביצוע. עם זאת להבטיח שהוא יצליח זאת אוטופיה. אבל לפחות אני אהיה בטוח שהוא ניסה ושאין בו רבב, שהוא לא מושפע מגורמים מושחתים". גם ללירון יש בשורה: "שלום עושים בין עמים, לא בין מנהיגים ולא בתיאום בין זרועות הביטחון. השלום יגיע כשיותר ויותר אנשים יחליטו 'ברגליים' שהם מפסיקים לשנוא. אחד הטקסטים הבודדים שקראתי במהלך המבצע ונטעו בי תקווה היה 'מניפסט הנוער העזתי', טקסט המראה מעל הכול בעיני, תהליך של התפקחות בקרב הנוער העזתי. הוא נגע בי ואף כתבתי לו כי אם באמת יחליטו לבחור בחיי חרות ואחווה ולהגשים את עצמם כאינדיבידואלים, ישראל והישראלים יהיו שם בשבילם". גם אצל אסף מבצבצת איזו קרן אור. לדעתו ניתן יהיה לקיים דיאלוג אמתי, או להביא לשלום, רק אם צד אחד יקבל את הצד השני ויהיה כבוד הדדי.אשר למוסר. "אני משוכנע שאם אזרחי מדינת ישראל יתחזקו ויפתחו שוב עמוד שידרה מוסרי חזק, אין לי ספק שהעולם יושפע מכך ויקומו לנו יותר תומכים. מי שבטוח בעצמו – אחרים בוטחים בו. זהו חוק טבע בסיסי" ואלה מסכמת ואומרת: כי המחאה לא הסתיימה. " אני חושבת בדיעבד כי הגל של המחאה החברתית לא היה מספיק חזק. ואני שואלת את עצמי מה צריך לקרות כדי להפעיל את האנשים שיאבקו למען מה שמגיע להם. מה צריך כאן לעשות כדי שזה יקרה.אסור להתייאש- קבעה אלה,ומה שצריך זאת תקווה.כן, נחישות ותקווה." וכהערה שלי לסיום, המתבקשת, הייתי אומר: ככלות הכול "התקווה" היא ההמנון הלאומי שלנו.