בשבוע שעבר צפיתי בסרט החדש של וודי אלן "קרן לאור הירח" שדן בנושא הספיריטואליזם ועולם המיסטיקה, בעיקר של תיקשור עם המתים ע"י סיאנס, הטקס המסורתי אצל המאמינים בעולם הרוחות.
השאלה היותר מעמיקה בסרט בנושא זה לדעתי, הייתה לא רק בויכוח בין אלו המאמינים בכך כנגד הציניקניים הפוסלים קיומו של עולם זה והבטוחים שאין יכולת כזו של העלאת ישויות רוחניות והתיקשור איתן, אלא בהנחה שחלק מהמבצעים את הסיאנסים למיניהם, הם שרלטנים ושקרנים והאם יש להניח להם להוליך שולל את האנשים הנמצאים במשבר של אובדן היקרים להם והמנסים להיאחז בכל חוט של נחמה שאכן הנפש היקרה להם שומרת על קשר ועונה על שאלותיהם ומצוקתם. .
וודי אלן בציניות מלאת חן מעלה את השאלות האלו במסגרת סיפור משעשע ורומנטי.
עבורי, הסרט העלה ממאגר זכרונותיי הרחוק, חוויה אישית שנגעה בדיוק בנושא זה, ולבושתי, מפרספקטיבה של היום, לאחר ש"התבגרתי" וממרום שנותי, אני מבינה שתגובתי אז הייתה נטולת רגישות עם רצון עז להוכיח את צדקת נקודת ראותי בקשר לנושא. היום, אני מודה, הייתי מגיבה אחרת...
והסיפור הוא כדלקמן:
לקראת סוף שנות ה-60, חיזר אחריי גבר מקסים, אינטלקטואל, סופר, משורר והוגה דעות אותו הכרתי דרך ידיד משותף. לאחר מספר פגישות סיפר לי אותו אדם שהוא לוקח חלק בפגישות של סיאנסים אצל מרגוט קלאוזנר "בעלת האוב" כפי שכונתה והוכרה כ"אם הגדולה של עולם התקשורת" וכאישה שייסדה את עולם המיסטיקה בארץ. רבים ראו בה שרלטנית, אך היו לה גם מעריצים רבים וביניהם ידידי שאכנה אותו באות מ. היא ניהלה חוגי בית בביתה שהפכו לפעילויות של סיאנסים ספיריטאוליים בניצוחה.
מ. ניסה לשכנע אותי שהתופעה היא אמיתית ושאפשר לתקשר עם המתים והוא מאמין בכך בכל נפשו. כאשר חש בספקנותי הציע שאערוך סיאנס בדירתי והוא יוכיח לי שתופעה זו היא ממשית.
טקס הסיאנס כפי שנערך אצל מרגוט קלאוזנר לפי תיאורו של מ. היה כדלקמן:
קבוצת מוזמנים ישבה מסביב לשולחן בחדר חשוך למחצה. על השולחן לוח עם אותיות האלף בית ומספרים. על הלוח כוס זכוכית הפוכה. המדיום קורא לרוח המת הנבחר ושואל את שאלתו. היד האוחזת בכוס אמורה לתת את התשובה על-ידי כך שהיא עוברת מאות לאות, נשלטת על-ידי כוח רוח המת ויוצרת את מילות התשובה.
החלטתי להיענות לבקשתו של מ. ושנינו הזמנו אורחים לערב שבו הוחלט לקיים את הסיאנס. הדירה בה גרתי ברחוב קלונימוס בתל אביב הייתה שייכת למכרה שירשה אותה מאמה שנפטרה זמן קצר קודם. למרות שלא הייתי בידידות עמוקה עם בעלת הדירה, היא סיפרה לי מספר פרטים על אמה שנשמרו בזכרוני. בין המוזמנים היו גם שתי אחיות שגרו מחוץ לעיר, קרובות של בעלת דירתי שביקשה ממני לעשות לה טובה ולהלין אותן בדירה ללילה אחד, ובמקרה זה נפל על אותו ערב של קיום הסיאנס. כמובן שהסכמתי והזמנתי גם אותן להשתתף בטקס התיקשור עם הרוחות.
למרות שהייתי אפופת ספקות, החלטתי להקדיש את כל כולי לפתיחות מלאה לקבלת החוויה ולאפשרות שאולי יש משהו אמיתי בה. יחד היינו כעשרה איש, ידידנו המשותף שהכיר בינינו גם הוא הגיע אם כי לא הצטרף למעגל המשתתפים וישב בצד מתבונן בסקרנות.
הכל נערך בדיוק כמו אצל מרגוט קלאוזנר בהנחייתו של מ. שהתרגש מאד. הוא היה זה שקרא לרוחות ובחר בי לתפקיד אחיזת הכוס, מכיון שרצה להוכיח לי "על גופי" שיש תופעות שאי-אפשר להתכחש אליהן ושכף ידי, בכוח העליון של רוח המת, תעבור מאות לאות ליצירת התשובה לשאלה.
אני באמת ובתמים השתדלתי ליצור את האוירה המתאימה. עמעמתי את האורות, הפצתי ריח ניחוח בחדר, הייתי סקרנית אבל גם סקפטית, ובכל זאת מנוי היה עמי לתת את כל ההזדמנות לידידי להוכיח את אמיתות הסיאנסים. והטקס התחיל. מ. החליט להעלות את הרוחות של ישויות מפורסמות. הראשונה הייתה השחקנית חנה רובינא. שאלות רבות הועלו על-ידי מ. ואחרים, אך ללא תגובה. ידידי התעקש והמשיך לשאול שאלות ודבר לא קרה . הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי לא ניצלה את ההזדמנות להופיע שוב שמונה עשרה שנה לאחר מותה וכך, כף ידי נשארה דבוקה על הכוס ואף כוח עליון לא הזיז אותה. מ. לא ויתר והחליט לקרוא לדמות נוספת. הפעם הוא קרא לנשיא הראשון שלנו, חיים ויצמן שנפטר ב-1952. בקולו העמוק חזר מ. מספר פעמים על השם, החברים סביב השולחן ישבו במתח רב, אני עדיין מסוקרנת ומקווה שיקרה משהו...."אנא" לחשתי לעצמי, כוח עליון כל שהוא, אנא, תגרום לנשיא חיים ויצמן לענות, מסכן ידידי, הוא כל כך משתדל, גם אני משתדלת"....אבל, כף היד דבוקה לכוס שמתעקשת להישאר במקומה. אני מחכה ולא מעיזה להרים את עיניי. כולם יושבים מתוחים והדממה בחדר כאילו חותכת את האויר. מ. מחליט שאולי כדאי להעלות רוחות של אנשים רגילים, לאו-דווקא מפורסמים. "אוקיי, אני עכשיו מעלה את רוחה של אחותי".....הוא קורא לה בשמה. שתיקה, דממה. בחדר השתררה מבוכה רבה וידעתי שהערב עומד להיכשל. והנה קרה נס, אחת מהאחיות שהיו אמורות ללון אצלי הציעה להעלות את רוחה של בעלת הדירה קרובת משפחתה, שנפטרה לא מזמן . אני מסתכלת על מ. שפניו נפלו, מחכה לאישור, והוא מניד את ראשו להסכמה.
אותה אורחת הסתודדה עם אחותה וביקשה לשאול את השאלות. כאן החלטתי שצריך להציל את הערב. ניצלתי את העובדה שידעתי על האם עובדות לא מעטות דרך בתה ששיתפה אותי ערב אחד, כאשר החליטה שקל לה יותר להתחלק עם אדם פחות קרוב ויותר אוביקטיבי,וכן את העובדה ששתי האחיות לא ידעו על כך. ואכן, אני עם כף ידי על הכוס עניתי על השאלות בשם המנוחה והתשובות הנכונות זעזעו אותן. הן ידעו שאף אחד מהנוכחים לא הכיר את המנוחה ושתיהן נתקפו בבהלה ובפחד אמיתי. הן צעקו והגיבו בהיסטריה. ניסינו להרגיע אותן אך דבר לא עזר והן החליטו שהדירה מלאה ברוחות, לא הסכימו להישאר ללון, לקחו את חפציהן וברחו.
להצלחה כזו מפתיעה אפילו ידידי לא ציפה. הוא היה המום כמו שאר המשתתפים. אני הסבתי לרגע את ראשי ועיניי פגשו את עיני ידידי "השדכן" שישב בצד והתבונן, בעיקר בי, והוא הניד ראשו במעין "נו נו נו"....הוא הכיר אותי וידע שהפעם אני "גנבתי" את התפקיד הראשי מחנה רובינא ושאכן דגלתי באימרה שההצגה חייבת להימשך......
מ. ידידי היה נסער, כולו מלא התלהבות עם הילה של ניצחון על פניו. "את רואה, צדקתי, הוכחתי לך באמיתות הסיאנס וביכולת התיקשור עם המתים".
בסיום הערב, נפרדתי מאורחיי ומ. וחברו עזבו אותי עם הבטחה לבוא למחרת לאסוף אותי לטיול שבת לצפון. מ. לא הפסיק להתלהב ולחזור על הצלחת הערב ושמעתי את קולו המרוגש ממשיך בשיחזור פרטי הסיאנס גם ברדתו במדרגות וברחוב עד להתנעת מכוניתו.
אני נותרתי קצת המומה מתגובות האורחות ההיסטריות שלי, אבל בעיקר הייתי מלאת גאווה בכח המשחק והאילתור שלי (כן, סיימתי בית ספר למשחק בניו-יורק ובין השאר אף שיחקתי עונה אחת ב"הבימה") ובעובדה שהשכלתי לנצל את המידע שהיה לי להצלחת הערב.
למחרת בבוקר, מ. הגיע לדירתי וחברנו המשותף חיכה במכונית למטה. מ. עדיין נסער כולו, חיבק אותי בצחוק ואמר לי:" את רואה? אני צדקתי, הוכחתי לך שיש עולם מיסטיקה, שיש תיקשור עם המתים, עכשיו את מאמינה, נכון?" ואני, החלטתי ספונטנית להיות צודקת ולא חכמה, ולמעשה נהגתי בשיא הטיפשות וחוסר הרגישות ועניתי לו: " זה הכל היה בלוף, משחק, רציתי שהערב יצליח לאחר הכשלונות הקודמים," וסיפרתי לו על המידע שהיה לי על בעלת הבית ז"ל .
מ. נדם, פניו נפלו והוא קפא לרגע, אך מיד התאושש ואמר לי: "את כל כך נדהמת מאמיתות הסיאנס, שהחלטת לבדות סיפור כדי לשכנע את עצמך שהכל לא נכון. נבהלת מאמיתות החוויה ואת דוחקת עצמך להסברים רציונליים שירגיעו אותך.אבל דעי לך, זה היה אמיתי."
ירדנו למכונית ואני ממשיכה בשלי, פונה לעבר ידידנו המשותף ומספרת לו שגיליתי למ. את האמת. הוא תפס ראשו בשתי ידיו, הניע שוב את ראשו כלא מאמין והבעת פניו שיגרה לי את אי-שביעות רצונו מהתנהגותי ואת ההרס שגרמתי לשנינו.
הטיול התנהל באיפוק כל שהוא. חזרנו מוקדם יותר, נפרדנו ומאז לא ראיתי את מ. מספר חודשים לאחר מכן נודע לי שהוא התחתן.
המשכתי בקשר מצוין עם ידידנו המשותף ואף שוחחנו לא פעם על אותה חוויה והוא אכן הסכים עם הספקות שחלחלו בי בימים שלאחר הערב ההוא.
לשם מה הייתי צריכה לספר למ. את האמת. הרי שקר קטן לבן הרים את הערב וגרם לו לשמחה וחיזק את אמונתו ביכולת התיקשור עם עולם המתים. מדוע הרסתי עבורו את הערב שכה עמלתי להצלחתו? צריכה הייתי לדגול במונח "אדם באמונתו יחיה", ובעצם, מי אמר שיש אמת אחת אבסלוטית?
היום, ממרום שנותיי, הייתי נוהגת אחרת, ואכן, היו לי הזדמנויות נוספות בחיי לקבל ולתת ביתר סובלנות וחכמה גם אם לא תמיד זה היה צודק.
הסרט של וודי אלן תרם להעלאת החוויה הזו מהעבר הרחוק, ואולי הוא יספק חומר מחשבה נוסף ותובנות למאמינים, לשרלטנים ולמתנגדים גם יחד בקשר לעולם מופלא ונסתר זה.