"צוק איתן", שהחל כמבצע-תגובה לסבב אלימות נוסף שפתח בו ארגון הטרור החמאס, בירי טילים לעבר ישראל, נהפך עד מהרה למלחמה מתמשכת, שבמהלכה נורו למעלה מ-4000 רקטות וטילים לכל שטח ישראל – עדי חיפה הגיעו השיגורים מעזה – ונהרסו עד עפר ברחבי הרצועה תשתיות הארגון המתועב, ששם לו למטרה להביא לחיסולה את ישראל, השנואה עליו. רק במהלך המלחמה הזאת ובעקבותיה, התחוור כליל עד כמה חמורה הייתה הסכנה שנשקפה לנו. לא רק מן הטילים, אלא גם – ואולי בעיקר – מן המינהרות שנחפרו מתחום הרצועה, מתחת לגדר המערכת המחושמלת, לעבר יישובי עוטף עזה. והסכנה לא חלפה. לאיש בתוכנו, לא בממשלה ולא ברחוב, אין ספק: הסיבוב הבא בוא יבוא. עוד נעמוד מול אותו חמאס, מול החיזבאללה בלבנון, וכנראה גם מול האיום החדש שצץ לשלום המזרח-התיכון והעולם כולו – ארגון "המדינה האיסלאמית", שכבר השתלט במסע כיבוש רצחני על שטחים נרחבים בסוריה ובעירק במטרה לכונן חליפות מוסלמית-אנאכרוניסטית. ולא רק מול עולם האיסלאם הקיצוני וחוד החנית שלו, החמאס, עמדנו באותם ימי "צוק איתן", כי אם גם מול עולם "נאור" ועויין, שראה רק מה שרצה לראות – את סבלות הצד הפלשתיני, אך לא את ההתגרות בישראל והתוקפנות כלפיה. הבנה לזכות ישראל להתגונן דוקא הייתה גם הייתה במהלך הלחימה, אבל זו התפוגגה ככל שהגיעו לתקשורת המראות הקשים מעזה, ככל שגברה תעמולת הכזבים של הטרור החמאסי, הנקלטת על קרקע אנטישמית פוריה, עד כדי העמדת ישראל ואותו ארגון טרור על אותו מישור, כשווה בשווה, ואפילו עם הבנה והסכמה לפעולות הרצח של החמאס. בעוד אשר אלפי מוסלמים נרצחים בידי מוסלמים, במלחמות האחים בסוריה, בעירק, באפגניסטן, בתימן, בלוב, והעולם ועימו ארגון-האומות בקושי מגיבים – רק נושא המלחמה בעזה העסיק את הצבועים מן האו"ם ומועצותיו למיניהן וסוגיהן, אשר כרגיל נרתמים ל"עליהום" על המדינה היהודית ועל הציונות. החלטות אנטי ישראליות ודוחות בסגנון גולדסטון כבר מתבשלים במסדרונות התם. גל של אנטישמיות כמעט חסר תקדים מאז שנות השלושים של המאה הקודמת משתולל בבירות אירופה. בטורקיה מאיימים על ישראל ועל הקהילה היהודית בסגנון נאצי ממש. טורקיה בהנהגת ארדואן התחברה בברית עם החמאס ופצחה בטרור משלה – בינתיים מילולי – כנגד ישראל, על "הטבח" שהיא מבצעת, על ה"כיבוש" ושאר עלילות. שנאה היא שנאה. והטורקים יודעים לשנוא. הם גם יודעים להצליף ולאיים. התהפכו היוצרות – ישראל ולא החמאס מואשמת על-ידי צבועי העולם ב"פשעי מלחמה". ובבית פנימה, ערביי ישראל בהנהגת "ועדת המעקב", וח"כים ששונאים את המדינה ומזדהים עם אויביה, יזמו שביתות שגובלות בהמרדה. אנשי שמאל פירסמו עצומות ומאמרים נגד צה"ל, לוחמיו וטייסיו, וטיסות אזרחיות לישראל הושבתו לזמן-מה, ביוזמת חברות תעופה אמריקניות, מחשש לפגיעת רקטות בנתב"ג. מלחמת "צוק איתן" נהפכה לתמרור אזעקה אדום למדינת ישראל – אל מול משנאיה. פריצתה כמבצע מוגבל, כדי לשכך את ירי הרקטות, חשפה את הסכנות שארבו למדינה משלטון החמאס הטרוריסטי ובעלי בריתו. אלמלא פרצה בשעה זו, היינו מוצאים עצמנו בעוד שנה שנתיים במלחמה קשה בהרבה. מאות טרוריסטים עלולים היו לפרוץ בבת אחת מפתחי המנהרות – שניכרו במשך שנים באין מפריע, בתקציבי עתק של עשרות מיליוני דולר, בעבודת נמלים, על חשבון פיתוח אזרחי של עזה ורווחת תושביה – ולהשתלט על יישובים בגבול עזה, להרוג מאות ישראלים, גברים, נשים וטף כפי שהם עושים בבני עמם הלפותים בידיהם.

שם הרקטות, שניצברו מתחת לאדמה בעשרות מאגרים, שיובאו מאירן או יוצרו במקום, נהדף ברובו על-ידי "כפת ברזל", תוצרת הגניוס היהודי. מי יודע – אולי בהמשך היו מצטרפים למערכה הכוללת כוחות גם ממזרח (דאעש?) ומצפון (חיזבאללה?), ואולי גם אירן הייתה משגרת טילים לעברנו. "צוק איתן" חשף את מלוא האיום שהתעצם כנגד ישראל, במצבורי הרקטות ושאר האמל"ח שנצבר מתחת לבתי הרצועה, מסגדים, בתי-חולים ובתי-ספר, ובלב אוכלוסייה אזרחית, ואת עשרות המינהרות שנחפרו לכיוון גבול ישראל בלי שנתנו די הצורך את הדעת לסכנה מתהווית זו. מעל לכל חשף המבצע את עומק השנאה למדינה היהודית – בעולם המוסלמי המקצין והולך, וגם בעולם המערבי הנכבש אט-אט על-ידי האיסלאם, ובשמאל הקיצוני.

המלחמה הזו לוותה בשידורים אין-סופיים בשלושת ערוצי הטלוויזיה, שגייסו את כל מי-שהיה לפרשן, להסביר, להציע, להוכיח – ומה לא. אכן, עם ישראל חזק בדיבורים, במלל ובברברת, ולמזלנו חזק גם בכוח ובחיל. בתקשורת העברית הופיעו ביטויי הבנה לחמאס, על הבידוד שבו חיים הפלשתינים ברצועה, ועל הצורך לנהל עימו מו"מ, כאילו בגוף מדינתי מדובר, כאילו בארגון רציונלי אמורים הדברים. שטיפת-מוח, מסתבר, נעשתה לא רק בתקשורת העולמית, כי גם בתקשורת שלנו, במטרה "להבין" את החמאס, ואף להביא לעצירת פעולת צה"ל טרם שהושג השקט המיוחל. אי-אפשר שלא לשאול את כל הפרשנים: האם עזה היא עדיין שטח כבוש? האם לא יצאנו מעזה לפני תשע שנים וחזרנו לקווי 67? האם לא פירקנו את כל יישובינו שם? האם לא השארנו את השטח לעזתים, כדי שירווח להם ויוכלו לנצל את השטחים הריקים להקלת מצוקת הדיור ברצועה הצפופה ולשיפור תנאי החיים של אוכלוסייה? האם לא היו אלה יצחק רבין המנוח ושכמותו, שהבטיחו ל"פחדני הליכוד" ששום טיל לא יישלח מעזה לאשקלון ובנותיה לאחר יציאתנו? האם לא היינו מוכנים לסייע לתושבי הרצועה בפיתוח כלכלתם והטבת תנאי חייהם? האם לא סיפקנו להם את צרכי היומיום שלהם, מזון, דלק, מלט, גם כשהתנכלו לנו? האם את שליטי עזה מעניין כהוא-זה גורלם וחייהם של מיליון וחצי בני עמם השבויים בידיהם ודאגה לתנאי חייהם מינימליים? ועוד סדרת שאלות: האם עזה לא נהפכה למתחם מלחמתי, שכולו מינהרות ומצבורי אמל"ח, רקטות וטילים? לאיזו מטרה – למשחקי ילדים משועממים? האם עזה לא נהפכה למיטרד קבוע על ישובי עוטף עזה? האם אין יוצאות ממסגדי עזה, מדוברי החמאס ומכל כלי התקשורת בעזה, נאצות אנטישמיות זוועתיות, קריאות הסתה להשמדת ישראל? האם החמאס אינו זרוע ביצועית של האיסלאם הקיצוני, שמחולל תוהו-ובוהו בארצות הערביות סביבנו, בהרס כל רקמת חיים נורמלית שמנסה להתפתח, שכל עיסוקו הוא שפיכות דמים, מעשי רצח וחיסולים אכזריים, בשם אללה?

ללא ספק, ראשיתה של ההידרדרות הביטחונית בגבול עזה – שביטוייה הקשה הוא בשלושת המבצעים שאולצנו לצאת אליהם: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" – הייתה לפני תשע שנים, כאשר ראש המשלה דאז, אריאל שרון, יזם בזדון-לב, את ההינתקות ועקירת היישובים היהודיים מחבל עזה. לקראת העקירה, במהלכה ולאחריה, שמענו את האזהרות. "נסיגה מעזה תעודד טרור" – הזהיר כבר בפברואר 2004 מי שהיה אז ראש אמ"ן האלוף אהרון זאבי (פרקש), ומיד הוסה על-ידי דוברי השמאל. הם וראש הממשלה שרון, ועימם שר הביטחון שאול מופז, לא אהבו לשמוע את התחזית הקודרת והמפוכחת: "גורמי הטרור – חמאס, ג'יהאד איסלאמי, תנזים וחיזבאללה – רואים בתוכנית ניצחון לטרור ומאיץ לטרור נוסף ביו"ש כדי לזנב בישראל. מבחינתם, זוהי הוכחה נוספת למודל לבנון, לפיו ישראל נסוגה ומתקפלת רק תחת הקזת דם ומתקפות טרור". כעבור כמה ימים אמר הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה בוגי יעלון, כי "אם צה"ל לא יהיה בעזה, יוזרמו לרצועה אמצעי לחימה באופן חופשי", ואילו ראש השב"כ דאז אבי דיכטר קבע כי "הפינוי מסוכן, הנסיגה תגרום לתחושת ניצחון אצל הפלשתינים ולעידוד הטרור". ראש לשכת ראש הממשלה עו"ד ויסגלס דיבר על הקסאמים שעלולים להיות משוגרים לישראל כעל "חפצים מעופפים"... אבל אפילו מתנגדי הנסיגה החד-צדדית, שנימוקיהם היו מקצועיים ולא פוליטיים, המעריכים הפסימיים ביותר, לא חזו שלוש מלחמות בתשע השנים הראשונות שלאחר ההינתקות, לא חזו את התחפרות הטרור מתחת לעזה ושכונותיה, לא חזו את צבירת האמל"ח המאסיבית וייצור טילי הרצח וההרס, לא חזו שלושה מבצעים שבהם נאלץ צה"ל לפלוש לשטח הרצועה ולהכות שוב ושוב בחמאס. האם לא נלמד פעם אחת ולתמיד, שיש לנו עסק עם ארגון של מתאבדים, חסר מעצורים, שטוף שנאה, תאוות רצח ומלחמה, ארגון ברברי שבינו לבין תרבות אנוש, אין ולא כלום? האם לא יבינו אצלנו ובעולם, כי חמאס ממיט שוב ושוב על בני עמו אסון הומניטרי נורא, שהרי כדברי ראשיו, "אנחנו אוהבים את המוות כמו שהיהודים אוהבים את החיים"? ולכן, יש להצטער על המו"מ (העקיף) עם חבר רוצחים זה, שמתחפר מתחת לאדמת עזה, ששולט ביד ברזל בעזתים. רק עוז-רוח ישראלי, רק רצון החיים שלנו, רק עוצמת צה"ל, ישימו אי-פעם קץ לחמאס, ארגון שאין לו שום לגיטימיות ושום זכות קיום. כאמור, את התוקפנות החמאסית, תאוות הרצח וההתאבדות, את השנאה שאינה יודעת גבולות, מלווה החמאס בתעמולת זוועה אנטישמית. תעמולה שמפריחה המוני כזבים, בדיות שנופלות על אוזנים כרויות בתוככי הרצועה ובעולם כולו. ההפגנות הסוערות שנערכו בבירות העולם נגד ישראל – והזכירו ימים אפלים משנות השלטון הנאצי – וגם אלה שליד בניין "הבימה" בתל אביב, ניזונו מתעמולת כזב זו, שאויבינו המתועבים מצטיינים בה. שנאת עולם לעם עולם, שמעולם לא דעכה, הייתה קרקע פורייה לקליטת דברי התעמולה החמורים. ועם זאת, חמאס נתגלה כאמין בכל מה שהכריז ובנה לאורך שנות שלטונו ברצועת עזה, בין מבצע למבצע, בעיקר מאז שישראל התנתקה ממנה. חמאס הוכיח, שאצלו אין אחד בלב ואחד בפה. הפה פלט מה שהלב חשב. הפה השמיע מה שהמוח המעוות של הטרור החמאסי – הגה. רק אנחנו, שעקרנו את עצמנו לדעת, ביציאה השרונית מחבל עזה, זילזלנו בצלצולי פעמוני האזעקה של האויב. היום כבר ברור, כי שלושת המבצעים הצה"ליים לא שמו קץ לשלטון החמאס, כי ממשלות ישראל לא איפשרו לצבא לסיים את המלאכה. הם הביאו לתקופות רגיעה זמניות וגרמו לנו הקזת דם רצינית. שלוש פעמים החמאס ניסה אותו – והוא אינו מתייאש, יהיה המחיר אשר יהיה, יהיה הסבל שימיט על הפלשתינים – שהעלוהו בכפייה לשלטון – כבד ככל שיהיה. החמאס חש תחושת ניצחון. למרות הפגיעה הקשה בתשתיות עזה, למרות אלפי ההרוגים והפצועים, אין הטרור חש תחושת אשמה כלשהי או הכאה על חטא. נהפוך הוא. החמאס ישוב ויתאושש בחסות פסק הזמן שניתן לו, התמיכה הכספית, החומרית וה"מוסרית", שמגישות לו מדינות תומכות-טרור כאירן, טורקיה וקטאר. הוא "יקח אוויר", אך לא יחזור מסורו. הטרור האיסלאמיסטי ימלא מחדש את מצבורי האמל"ח שלו, יחדש את מלאי הרקטות וישכללן, יתחפר ויחכה לשעת-הכושר הבאה. והעולם ישוב ויגנה את... ישראל המתגוננת.

על שמו של אריאל שרון יהיה רשום לעד המשגה האסטרטגי הבלתי-נסלח שעשה באוגוסט 2005. הוא חשב, כי אפשר להתנתק מעזה במלוא מובן המלה, אבל לא ידע שעזה לא תתנתק מאיתנו. כמו בימי חום יולי-אוגוסט 2014, גם בעתיד הלא רחוק עזה תמשיך להטריד אותנו, לפגוע בנו, לנסות לשבור את רוחנו. ואולי יש בכל זאת נקודת זכות אחת להינתקות באוגוסט 2005: היא הייתה אבן מבחן לרצון הערבים למו"מ כן איתנו, ואולי גם לשלום. היה זה ניסיון קריטי להיווכח אם גם אחרי חזרת ישראל לקווי 67 ימשיכו הערבים בנסיונות ההשמדה, בתואנות כזב של "כיבוש", "מצור", כמו גם בדיבורים על "שיחרור המולדת". הניסיון המר של פינוי עזה אכן הוכיח, שאין המדובר במאבק על שטח ושטחים. לא, הערבים אינם רוצים באמת ובתמים בשלום איתנו. רק להחלישנו ולהרדימנו. המאבק הוא על עצם זכותה של מדינה לא-מוסלמית, להתקיים בלב המזרח-התיכון הערבי. בפינוי השטח מכל סממן יהודי-ישראלי נסללה הדרך לשלטון החמאס ולהפיכת רצועת עזה לא ל"סינגפור של המזרח התיכון", כי לחבל ארץ חפור, מצבור אדיר של נשק ושנאה, שמחפש לו הזדמנות להתפרץ באגרסיביות וברצחנות על השכן המשגשג ממזרח. עברנו ב-66 שנות המדינה מלחמות רבות. שום מדינה לא עמדה במצבים כאלה בתקופה קצרה שכזו. שום מדינה אינה מאויימת כל הזמן, ויודעת שכישלון אחד שלה – פירושו סוף קיומה העצמאי. ניצחנו את כל צבאות ערב, הכינו בהם שוב ושוב, אבל מזה כשני עשורים אנו עומדים מול אויב תוקפני, שהינו שילוב של מדינות ואירגוני טרור. במלחמת "צוק איתן" עמדנו מול אירגוני טרור קיצוניים הנתמכים על-ידי מדינות שאין להן גבול משותף עם ישראל. תמיכתן היא מרחוק. נזכיר כי המלחמה פרצה בעקבות רצח שלושה נערים יהודיים שנחטפו ונרצחו בידי מחבלים מתועבים, חברי חמאס, שבאו מחברון. התגובה החריפה לפשע הזה, היא ש"הדליקה" את חמאס לשגר רקטות ולאיים במינהרות. נחשפה במלוא סכנתה החזית התת-קרקעית, חידוש בזירת הלחימה ישראל-ערב, שהסבה לכוחותינו עשרה חללים שנפלו מירי מחבלים שצצו מפתחי המינהרות בשטח ריבוני ישראלי. אלמלא נחשף במלוא עוצמתו המינהור התוקפני הזה, ייתכן שהמערכה הייתה נפתחת בשלב מאוחר יותר והסכנה לישראל, ובמיוחד לתושבי המושבים, הקיבוצים והערים הסמוכים לגבול עזה, הייתה גדולה בהרבה. שוב היינו מופתעים – והפעם מסבך מינהרות ההתקף. אם היה החמאס מצליח לפרוץ בכוחות גדולים לתוך שטח ישראל, מחולל הרג המוני, וגורם להלם בצידנו, ייתכן שמיד היו אירגונים נוספים וצבאות אחרים מצטרפים לצידו, למערכה נוספת בניסיון להביא להכחדת ישראל. ובינתיים – המערכה להשמדת שלטון החמאס נמשכת, ירי הטילים לא נעצר וגובה מאיתנו מחיר דמים בעורף.

ובתוך המערכה, שהייתה נחלת חלקים נרחבים משטח המדינה, הושבע בצינעה בכנסת ישראל הנשיא העשירי – איש תנועת ז'בוטינסקי ובית"ר, ראובן רובי ריבלין, אשר את נאומו הראשון בתפקידו הרם נשא כעבור שלושה ימים, ביום כ"ט בתמוז, יום הזיכרון ה-74 לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי ראש בית"ר, נאום שעמד בסימן ימי הלחימה. וכך אמר הנשיא ריבלין בדבריו הקצרים לבאי האזכרה הממלכתית: "על-רקע אירועי הימים האלה, שבהם אני מבקר בבתיהם של לוחמינו שנפלו במערכה בדרום הארץ, אני שב ומגלה את עוצמתו של היחיד. את גדולתו ואת המחיר שאנו משלמים על לכתו. כל יחיד הוא מלך אמר ז'בוטינסקי; כל בן, כל אח וכל חבר הוא מלך. אני רואה את המסירות, את הגבורה, את הכאב ואת האובדן. הנוער שאנחנו מאבדים בשדות הקרב הוא נוער של מלכים. מוזיקאים מחוננים. אמנים. לוחמים נערצים. מנהיגים. שחקנים מחוננים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו – יחיד ומיוחד. עוצמתנו הצבאית והמוסרית נשענת על כך שכל לוחם הוא איש צוות ויחיד. רק מי שמכיר בערכו של היחיד מכיר בערכם של החיים. כאשר היחיד נעלם, נעלמת אתו גם קדושת החיים. מי שיוצא למלחמה רעול פנים, חסר זהות, מי שאיבד את תורת היחיד, אין לו גם את צדקת המערכה". דברי הנשיא ריבלין, בעיצומה של מערכת "צוק איתן". מי יתן ובשבע שנות כהונתו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, ימשיך עם ישראל, באמצעות צבא ישראל, "קיר הברזל" שלו, לצבור ברזל, להרתיע את אויביו, לגבור על כל משנאיו, להדוף את הקמים עליו, לפתח את "כיפות הברזל" למיניהן, ולהתבסס בכל רחבי ארץ-ישראל, עם שלום או בלעדיו. שהרי לקח "צוק איתן" ברור: האיסלאם, על כל גילוייו, מופעיו ואירגוניו, אינו מעוניין בשטחים ובתיקון "עוולות" משנות 1948 ו-1967. המוסלמים ברובם המכריע, לפלגיהם ולזרמיהם, בפירוש לא התנערו מחלום השמדת ישראל. עם ישראל, צבא ישראל, לא יאפשרו להם זאת. לא איפשרו להם זאת בעבר, לא ב"צוק איתן" בהווה, וגם לא בעתיד.