שיעור בטרור

אירלנד, 1916. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, קבוצת אנשים שהקימו ארגון בשם ה-IRA (הצבא האירי הרפובליקני), מכריזים על עצמאותה של אירלנד על מדרגות בית הדואר בדבלין. העצמאות החזיקה חמישה ימים, לאחר התקפות של הצי הבריטי, אבל החל המאבק שנמשך עד היום. בשנת 1922, לאחר שנים של פיגועים ופגיעה באינטרסים בריטים באירלנד, מסכימה הממשלה הבריטית לדון על עצמאותה של אירלנד. בהסכם נקבע, כי שני שלישים מאירלנד (הדרום) יקבלו עצמאות, וצפון אירלנד תישאר בידי הבריטים. למרות זאת, חלק מאנשי הארגון המשיכו לבצע פיגועים, במטרה להשיג עצמאות גם לצפון אירלנד. במהלך השנים, אנשי ה-IRA הבינו את כוחה של התקשורת ודעת הקהל. הם לא הסתפרו וסירבו ללבוש את מדי האסיר, דבר ששיווה להם מראה דמוי-ישו. שביתת הרעב תפסה את הכותרות והציגה את ממשלת בריטניה בראשות מרגרט תאצ'ר כאיש הרע. כל שובת רעב שמת, הביא לעלייה בהתגייסות לארגון ולהתחזקות תשומת הלב של הממשל האמריקני. בנוסף, הפיגועים הפכו לפיגועים ללא נפגעים, כאשר הארגון עצמו הודיע למשטרה על מיקומם של מכוניות תופת. אנשי ה-IRA הגיעו למסקנה, כי פיגוע שנהרגים בו אנשים, מציג את הארגון באור שלילי, ולכן יש לבצע פיגועים ללא נפגעים. דברים אלו חיזקו את התדמית התקשורתית של ה-IRA, והביאו בסופו של דבר להסכם יום שישי הטוב שנועד לסיים את הסכסוך בצפון אירלנד. יש לציין, כי האלימות באירלנד עדיין נמשכת, ומבוצעת בעיקר על-ידי פורשים מארגון ה-IRA, שקוראים לעצמם ארגון ה-IRA האמיתי (RIRA). האלימות נמשכת, אבל היא לא משמעותית כמו בשנים שקדמו לה.

ארץ ישראל, שנות ה-30 וה-40. ההגנה, האצ"ל והלח"י מבצעים פעולות נגד המנדט הבריטי. למשך תקופה קצרה, שלוש המחתרות התאחדו ויצרו את תנועת המרי. במסגרת זו ביצע ארגון האצ"ל את פיצוץ מלון המלך דוד. בשנת 1947 מחליטים הבריטים לעזוב את ארץ ישראל. הסיבות שהביאו לכך הם החובות לארה"ב, עלויות אחזקת הצבא ודעת קהל עולמית שלילית נגד הבריטים. הדבר שהכי השפיע על דעת הקהל היה גירוש ספינות המעפילים. החזקת המעפילים המחנות הזכירה את מחנות הריכוז. הבריטים החליטו להציב דוגמה ואת האוניה "אקסודוס" גירשו חזרה לגרמניה. זו הייתה טעות תקשורתית-ציבורית מכרעת. העולם הסיק שהבריטים מתייחסים ליהודים כמו לגרמנים, חשף אותם ככובשים אכזריים והביא לאובדן התמיכה העולמית. לאחר הקמת מדינת ישראל, עשו סקר בבריטניה כדי לראות מהו הפיגוע הזכור ביותר משנות המנדט על ארץ ישראל. הם גילו שמדובר בהוצאתם להורג של שני הסרג'נטים הבריטים בידי האצ"ל, כנקמה על הוצאתם להורג של שלושה מלוחמיו. תלייתם והפצת התמונות היווה נקודת משבר עבור אזרחי בריטניה, בשל ההשפלה הרבה. הוצאה להורג של חיילים בריטים לא הייתה באף אחת מהמושבות שהיו בשליטת בריטניה. דבר זה השפיע תקשורתית רבות, והיווה זרז ליציאת הבריטים מארץ ישראל.

קניה, 1952. קניה היא עדיין מושבה בריטית, ללא זהות לאומית מאוחדת, אלא זהות שבטית. עם עליית הדרישה לעצמאות לאחר מלחמת העולם השנייה, הוקם ארגון המאו-מאו שפעל במדינה נגד הבריטים. במהלך הלחימה נגד הארגון (עד 1956), הבינו הבריטים, כי שדה הקרב האמיתי הוא התקשורתי, על דעת הקהל העולמית – מי יותר קורבן, מי החלש. לאחר פעולה שביצע ארגון המאו-מאו, הביאו הבריטים צלמים ואנשי תקשורת שיחזו בטבח שהארגון ביצע. למרות שהבריטים הצליחו להביס את הארגון, קניה קיבלה את עצמאותה והכוחות הבריטים נסוגו מהמדינה. הסברה היא שהממשלה הבריטית ידעה, כי כדי להמשיך לשלוט בקניה, יש צורך בכוחות צבא רבים, דבר שהציבור הבריטי לא יהיה מוכן לקבל.

איטליה, שנות ה-70. הקבוצה המרקסיסטית-לניניסטית הבריגדות האדומות חוטפת קצין אמריקני. במהלך המצוד אחרי החוטפים, אשת הקצין מתראיינת בתקשורת ומבקשת שיחזירו לה את בעלה. לאחר שאיתרה את מקום הימצאו של הקצין, המשטרה האיטלקית פרצה למקום, שחררה את הקצין ועצרה את החטופים. למסיבת העיתונאים בעקבות השחרור הקצין הגיע בלבוש אזרחי ולא במדים. הופעתה של אשת הקצין והצגתו בלבוש אזרחי נועדו להראות מיהו הקורבן וליצור דעת קהל אוהדת. המלחמה היא מי החלש. מראים אישה בוכה שרק רוצה שיחזירו את בעלה. מראים את הקצין בלבוש אזרחי כדי להציגו כבן-אדם.

כמעט מיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש, יצאו ההמונים ברצועת עזה והחלו לחגוג את ניצחונם. בתקשורת רואים את עצרות הענק והחגיגות, ומעל הכל את יציאתם של בכירי חמאס מהמחבוא ללא פחד. אבל בכל סבב לחימה בין ישראל לחמאס, מגיעים אין-ספור דיווחים ותמונות מרצועת עזה, המראות את ההרס הרב שנגרם עקב הפצצות חיל האוויר. כאשר תושבי הרצועה רואים בניין הרוס, הם לא חושבים כי החמאס הוא שהביא עליהם את ההרס, אלא מאשימים את ישראל שיורה עליהם ללא הפסק. תמונות של בניינים קורסים, כבישים הרוסים ותושבים בוכים ממלאים את אתרי התקשורת העולמית, ומדגישים ללא הפסק שישראל היא "הבחור הרע" בסיפור. כל זאת, ללא הצדקת תמונות וסיקור אוביקטיבי מהצד הישראלי של הגבול. הלקח הנלמד מכל האירועים הוא, שקשה עד בלתי אפשרי לנצח טרור בנשק בלבד. התקשורת היא כלי חשוב וחיוני להשגת הניצחון. במקרה של ישראל נגד החמאס, קשה מאוד לישראל להציג את עצמה כחלשה, משום שהיא לא חלשה. בסבב הלחימה האחרון השכילה ישראל לעשות שימוש מוגבר ברשתות החברתיות ואמצעי התקשורת השונים כדי להציג את פעולות החמאס. אבל כאשר אתה צודק, אתה לא מדבר על היריב, אלא על עצמך. ישראל צריכה להפסיק לדבר רק על החמאס, ולדבר על עצמה. ישראל צריכה להציג כמה שיותר את העורף הישראלי והפגיעות שספג לאורך השנים. הצגת תמונה זו ביחד עם פעילות צבאית, תביא לניצחון צבאי ותקשורתי על החמאס.