שאלות היסוד בתולדות עם ישראל מאז המאה ה- 19 נוגעות לאורח החיים היהודי ולהגדרה הקיבוצית, הן בתודעת הכל, הן בתודעת היחידים. שאלות אלו הן ציר הדיון המהותי של קובץ המחקרים לכבוד פרופ' יוסף שלמון, כשירת מענה ליריעת המחקר שלו בתולדות החברה היהודית בעת החדשה. התופעה ההיסטורית מגלמת מנעד של שינוי: מעבר, תמורה או קרע, תלוי בעיני המתבוננים. מחקריו של שלמון עוסקים בתמורה העצומה בעם ישראל לפזורותיו מאז המאה ה-19. אפשר ללמוד מהם גם על שלושה שלבים עיקריים במהלך יצירה או עבודת חקר. התהליך המחקרי כולל שלושה שלבים. "שלב הנערות", הוא היצירה והחקר המסוקרן והממוקד באמירה האוטנטית או בתופעה ההיסטורית, ואז העצמיות של האדם החוקר אומרת את עצמה ודולה את תעצומותיה מחולייתה; "שלב השחרות", הוא העברת תשומת הלב והעניין אל התופעה ההיסטורית שכנגד, אל התיזה השונה והאחרת, אל הניצב ממול, המחוספס, המאיים והבלתי הומוגני, בראייתו; "שלב הבגרות" ממעוף הנשר של התופעה ושל מתנגדיה ושל כלל התופעות בזירה היסטורית אחת, שלב שהצליחה אליו מחייבת השלמה וקבלת האחר המושגי. שלמון הניח יסודות בחקר ארגוני הדגל של הציונות הדתית, ואחר פנה אל "האחרים" שממול, הן הציונות הסוציאליסטית והן היהדות החרדית, ויצר היסטוריוגרפיה כוללת של מנעד התופעות, בחיבוריו על היחסים בין 'דת וציונות' ועל היחסים בין היישוב הישן לבין היישוב החדש. בקובץ המאמרים מוגשים פירות מחקרם של חוקרים: אריה אדרעי, אהרן אפלפלד, אלה בלפר, חדוה בן-ישראל, יעקב בלידשטיין, משה בר-אשר, חיים ברקוביץ, דוד הלבני, חננאל מאק, תמר שלמון-מאק, יעקב רואי; על החברה היהודית ועל המפעל הציוני והמרחב התרבותי שלו כותבים: עמנואל אטקס, יוסי אחיטוב, בנימין בראון, יוסי גולדשטיין, זאב גריס, אבריאל בר-לבב, דבורה הכהן, בנימין לאו, מאיר זיידלר, אדם פרזינגר, מנחם פרידמן, יצחק קונפורטי, דב קולקה, שלום רצבי ושאול שטמפפר. במחקרה של חדוה בן-ישראל: "כיצד נתפסה הציונות במחקר על לאומיות: תמונה חלקית", מתארת המחברת את היחסים בין חקר הציונות והלאומיות, לבין תפיסת עולמם אמונתם של חוקרים אותן. ומצאה כי דווקא החוקרים היהודים של הלאומיות, שאותם מבחינה בן-ישראל, תוך התנצלות, מהחוקרים שאינם יהודים, פיתחו מערכת מורכבת ומתעמתת על מושג הלאומיות בכלל והציונות כמקרה מיוחד שלה. ההסבר לכך: "בכל מקום יש מחלוקות היסטוריות, אבל נראה לי שבשום עם אין הפירושים השונים כה רבים וכה מנוגדים כמו אצלנו [היהודים. יו"י], באשר לעצם מהותו ותכלית קיומו של העם היהודי" (עמ' 163). אבריאל בר-לבב מציג במחקרו: "חומר למחשבה", תיאורים של סעודות, של רבנים מזרחיים מארץ ישראל, במפנה המאות ה-20-19. באמצעותם בר-לבב מבקש להדגים "מקטעים של חיים בתולדות קהילות ישראל במזרח והיישוב הישן בארץ ישראל" (עמ' 278), כלומר לעמת אותם עם מקרים, תופעות והתרחשויות מקבילות, אחרות, שונות; וגם להתבונן בהן בהקשר כולל, כפרק עלום שנחשף בהיסטוריה של המנטליות. יוסי גולדשטיין מתאר במחקרו: "חיסולו של ה'ועד האודסאי", את השלב האחרון בתולדותיה תנועת חיבת ציון ברוסיה, אשר הוקמה בשנת 1881. גולדשטיין משווה אותה עם הארגון הציוני שהקים בנימין זאב הרצל: ההסתדרות הציונית, מתחרתה הצעירה בתוך התנועה הציונית. מאז הופעתה הסוחפת מאמצע העשור האחרון של המאה, הובילה את התנועה הציונית, ותדמיתו של "הועד האודסאי" הייתה כארגון פילנטרופיה ציוני, וזאת ודווקא במקביל להתרחבות בפעילותו; עד להתפוררותו של הוועד בשנות מלחמת העולם הראשונה, המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה. מחקרו של יעקב בלידשטיין: "איגרות הרב י"ד סולובייצ'יק בענייני ציבור", עוסק בקורפוס הכתוב שהניח אחריו הרב י"ד סולבייצ'יק. בלידשטיין סוקר סוגיות בכתבי סולובייצ'יק הנוגעות לזיקת היהדות האורתודוקסית לזרמים או דתות אחרות, וטוען כי "הסוגיה הכי דרמתית ומקיפה במסכת זו נסבה, ... סביב המדיניות שהרב התווה כלפי השיח הבין-דתי בכללו עם הכנסיה הקתולית בפרט" (עמ' 74). סולבייצ'יק הטיל סייגים רבים על השיח הזה וחשש ממגמה מסיונרית מוכמנת. יצחק קונפורטי במחקרו: "היסטוריוגרפיה בשירות האומה: דוד בן-גוריון וההיסטוריה היהודית", דן בתפיסת ההיסטוריה ותפקיד ההיסטוריוגרפיה בחינוך המונים בהגותו של דוד בן-גוריון, מנהיג ציוני, מגדולי הפוליטיקאים של המאה ה-20, וראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל. ב"ג ביטא במשנתו הערצה ליהדות המקראית ולתנ"ך ושלל את חיי הגולה, אם כמקום אם כתקופה. הרעיון המקראי ויישומיו המדיניים היו למעין מעשה מרכבה, בתודעתו של ב"ג, להובלת האומה אל מחוז חפץ רצוי. דבורה הכהן, מתארת במאמרה: "צומת דרכים: המאבק על החינוך בעליית הנוער", את המתח המתמיד על תכני החינוך ועל ניהולו במפעל "עליית הנוער" בראשותה של הנרייטה סאלד; מסגרת חינוכית לבני נוער שהוקמה בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה; במסגרתה עלו לארץ ישראל אֲלָפִים בשנות השלושים. התנועות והמפלגות הדתיות העבירו ביקורת על תיפקודה באשר לנוער דתי. הכהן מסבירה, שהוויכוח הזה הוא מופע מייצג של המחלוקת בתנועה הציונית, מאז ראשיתה, מחוצה לה, על מקומם ומהותם של חיי הרוח, כאשר וניהול החינוך הוא הבכיר, הרגיש והנפיץ (במילותיה) שבהם. יעקב רואי מתאר במחקרו: "תפקיד הדת בתנועה היהודית-רוסית ובתנועה הרוסית הלאומית בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים", את תנועת החזרה לדת וללאומיות בקרב יהדות ברית המועצות, במקביל לתנועה כלל רוסית דומה. בשתיהן היו "תהליכים מקבילים ברמה הרעיונית" (עמ' 186) והושפעו הדדית. שתיהן, ניסו לחזור באופן דיאלקטי אל רוח הזמן של ראשית המאה ה-20, לפני מהפכת הנפל ב-1905, מלחמת העולם הראשונה ומהפכות פברואר ואוקטובר, בטרם שהוצאו הדת והלאומיות אל מחוץ לגדר ברוסיה הסובייטית. אולם שתיהן למעשה היו חילוניות במהותן, לדעת רואי, כיוון שיעדיהן היו שינוי הפוליטיקה הרוסית או אף הבינלאומית. אריה אדרעי, מעמת במחקרו: "מקיביה עד בירות: תחייתם של דיני המלחמה ההלכתיים במדינת ישראל", בין דיני מלחמה בהלכה היהודית מלחמה שהתקבלו בעם ישראל בעת העתיקה, ומאז נעדרו "מן הקורפוס ההלכתי" (עמ' 97). רבנים חרדים טענו שאין להלכה דבר עם דיני מלחמה ומדינה; ולעומתם הוגי דעות ורבנים שתמכו בציונות כתנועה או מפעל התיישבות: פרופ' ישעיהו לייבוביץ, הרב שאול ישראלי, הרב גורן ואביעזר רביצקי, ראו באתיקה צבאית יהודית על-פי ההלכה חשיבות רבה. הרב גורן, הגדיל לקוות כי מספרות ההלכה היהודית לדורותיה ילקחו אבני בניין ליצירת "קורפוס הלכתי בתחומי הצבא והביטחון" (עמ' 119). בכל המאמרים שמנינו, וגם באלו שקצרה היריעה מלתארם, נמצאת הקשבה אל התופעה ההיסטורית כשלעצמה, הישרת מבט אל התופעה ההיסטורית שמנגדה, והתבוננות דואה כוללת על המופעים והאירועים שבתופעה ההיסטורית הרחבה; ועם זאת ישנה בהם צניעות, פתיחות וקריאה למבט נוסף. יוסף דעת הוא קובץ מחקרים יפהפה ועדכני המייצג מפירות המחקר של יישוב היהודי בארץ ישראל והמפעל הציוני, מאז המאה ה-19 ועד לראשית המאה ה-21.