המאמר הקודם על הירידה מן הארץ של הצעירים עורר תגובות מצופות למדי. לא שיערתי שהמתלהמים בע"מ והפטריוטים האולטימטיביים הרואים את עצמם כחוד החנית של מדינת ישראל יפסיקו את מעשיהם הנלוזים. הם, כמצופה, השמיצו את היורדים, קשרו לראשם כתרים של קוצים ושמו תואר פוגעניים.
האם בכך הם פתרו את הבעיה? לא. אבל העיקר להוכיח עד כמה הם אחרוני הציונים עלי אדמת מדינת הקודש, ואילו אחרים, המעלים את הבעיה כדי למצוא לה באמת פתרון, הם עוכרי ישראל, שמאלנים בלתי נלאים, בוגדים ומיני המצאות שבינן לבין המציאות אין אפילו קשר מקרי.
ננסה להשיב ולהרחיב במקצת על הסוגיה לטובת אלה מבין הקוראים הרוצים להשיל מעל עצמם את הילת הגבורה שלהם, את היותם אחרוני החלוצים ובוני המדינה, ומכונים לחשוב היטב איך כולם יחד נותנים כתף להטבת מצבם של הצעירים העוזבים את הארץ. לכל המשמיצים, אין טעם לענות, הגם גם בלתי ראויים לכך.
מרבית הצעירים בהם פגשתי בביקוריי השונים בחו"ל לא היו נמושות, לא פרזיטים הרוצים לחיות על גבם של אחרים. הם אנשים רציניים, בעלי מקצועות, בעלי משפחות המבקשים לבנות את חייהם בכבוד. אנחנו לא בתקופת הצנע, לא בראשית המדינה, ואפילו לא מדינה ענייה. סדר העדיפויות המדינה קלוקל, בלתי נכון, ומבזה.
אי-יכולתם של הצעירים היורדים מן הארץ להכיל את השקרים המומטרים עליהם על-ידי המנהיגים וחוסר האמון בהם, זו הסיבה המרכזית לירידתם. הבטיחו הפוליטיקאים לבוא ברפורמות כלכליות כדי לעודד את הצעירים לעבוד, להתפרנס בכבוד, לחיות חיי אדם במשמעות הפשוטה ביותר. הם נכזבו.
ראשית, הבעיה של דיור לצעירים היא בעיה קריטית. כדי להגיע לדירה משלהם, הצעירים הללו חייבים לעבוד כל חייהם ולהשתעבד לגחמות הבנקים הגוזלים מהם כל גרוש ופושטים את עורם. תוכנית האוצר למע"מ 0 אינה ברורה לי לחלוטין. ייתכן שהיא טובה ויתכן שהיא גרועה. הבעיה היא שהוויכוח אינו ענייני אלא ויכוח יצרי, פוליטי עד מיאוס. איך אפשר לקדם את עניינם של הצעירים כאשר מתייחסים לנושאים הקריטיים ביותר לחיי כל אדם בזלזול, בגסות, בחיפוש דרכים כדי להכשיל כל תוכנית?
אז הצעירים שירדו מן הארץ אינם מוכנים לאכול את התבשיל הטפל והמסריח שמבשלים הפוליטיקאים. כן, אינם מוכנים יותר לשמוע הבטחות.
אין אדם נורמלי בחי בישראל שאינו מכיר את התופעה של עזרת הורים לילדיהם הגדולים והנשואיים כדי שיוכלו להחזיק את הראש מעל פני המים, אחרת היו טובעים מזמן למרות ששני בני הזוג עובדים. אלא שישנם הורים שאינם מסוגלים להמשיך ולתמוך בילדיהם כי הם עצמם מתקיימים ממשכורות נמוכות או מקצבה כזו או אחרת שלעולם לא תאפשר עזרה לילדים. אז מה יעשו הצעירים? בבוקר יעבדו ובלילי יפשטו יד בקרנות רחוב כדי להשלים הכנסה ולהביא אוכל הביתה?
וישנה עוד קטגוריה של יורדים. אלה אשר עברו את גיל ה-40 או ה-50, פוטרו מעבודתם כי הם "זקנים מידי", ועבודה אחרת אין. הח"מ מכיר היטב שני אנשי היי-טק בגיל ה-50 לערך שפשוט לא מצאו ולו עבודה חלקית במקצועם. שני אלה, עם משפחותיהם וילדיהם נמצאים באירופה, עובדים, מתפרנסים ומסוגלים לדאוג לילדיהם. כל התעמולה הזולה של ציונות וכד' לא תשכנע אותם שניתן היה להישאר בארץ ולחיות מפרי אהבתה של הציונות והיהודים.
במקום להשמיץ את המעירים ולדאוג לדה-לגיטימציה, ראוי לתת את הדעת איך מחזירים אותם לכאן. הם חיילים נאמנים, תרתי משמע, של ישראל, אוהבים אותה, וכל מה שמבקשים הוא לסייע להם בבניית עתידם כאן. הבטלה, משכורות רעב, עלויות בלתי נסבלות, מחירים מטורפים לעומת כל מדינה אחרת, כל אלה לא יחזירו אותם לכאן. אפשר לגדף אותם, לקלל אותם ולהרחיק, אך אלה מיטב הנוער האמור לשאת על גביו את מדינה בשנים הבאות.
חוסנה של ישראל, ביטחונית, כלכלית וחברתית, תלוי בצעירים. מי שאינו דואג להם, מפקיר את עתיד המדינה.