מסר מרתיע
העובדה שהשופט המחוזי דחה את הטיעון של הפרעה נפשית כמניע לרצח של שתי בנותיה של מיכל אלוני, בידי אימן, והיא צפוייה למאסר עולם כפול, היא בעלת משמעות רבה ביותר.
מעֵבר לענישה חמורה, שתשקף את הפשע החמור, יש כאן מסר חשוב לכל הרוצחים הפוטנציאליים, הנאחזים בטיעון הנפשי כדי להימלט מהעונש, שבית המשפט לא קונה את התירוצים האלה. אי-אפשר עוד 'לעבוד' על השופטים. רוצחים ייענשו בחומרה על רצח, שאין לו תקנה, ויישבו בכלא לשנים ארוכות. בכך טמון מסר של הרתעה. די לרצח בכלל, ושל ילדים חסרי ישע, בפרט.
ארגון זכויות ציוני
סוף-סוף, אם גם באיחור, אחרי שלל ארגוני זכויות האדם השמאלניים, המייצגים את האויב, הוקם ארגון זכויות אדם כחולבן, בראשות העיתונאי
יועז הנדל והמכון לאסטרטגיה ציונית, המייצג את מדינת ישראל מול עוולות האויב והאו"ם.
כנגד תביעות ארגוני השמאל והאו"ם על פשעי המלחמה, כביכול, של ישראל, במבצע 'צוק איתן', קיבלנו תביעת נגד ייצוגית של הארגון החדש על פשעי חמאס בירי אלפי מטחי הרקטות והפצמ"רים על אזרחים חפים מפשע במדינה, והנזקים הרבים ברכוש וגם בנפש, תוך פגיעה באוכלוסייה אזרחית פלשתינית, שגם ארגון אונר"א היה שותף לה.
זוכרים את המאבק הבלתי נלאה והבלתי ממוּסד של איש אחד, רופא יהודי מצרפת, שהוכיח קבל עם ועולם שהנער מוחמד אדורא נפגע בידי פלשתינים, ולא בידי חיילי צה"ל? לא עוד. מעתה הפעילוּת תהיה ממסדית ומאורגנת, בזכות הארגון החדש, ותחשוף לעולם כולו את אשמת חמאס, ולא ישראל, בהריגת ילדים ואזרחים פלשתינים, ששימשו כידוע כמגן אנושי. כל הכבוד!.
הגזענות והאדישות
תקיפת הבן האתיופי ואביו באכזריות בידי שני תושבי פתח תקוה חייבת להדליק נורת אזהרה. זאת משתי סיבות. בראש ובראשונה הגזענות המרימה את ראשה המכוער במחוזותינו, בצד אלימות בלתי נסבלת, כלפי האתיופים, על לא עוול בכפם, אלא רק בגלל צבע עורם השחור. כך גם לא אחת הם נדחים בעבודה, במגורים, בבתי קפה ובמועדונים על-רקע זה. על התוקפים להיענש במלוא החומרה, לא רק כדי לשקף את חומרת פישעם הנתעב, אלא לא פחות כדי להרתיע אחרים מפני גזענות ואלימות כאחת.
לא פחות אומרת דרשני העובדה שאיש לא נחלץ לעזרתם של האתיופים ששכבו פצועים על הכביש. היכן האחדות המופלאה והעזרה ההומניטרית, שהיינו עדים לה במבצע 'צוק איתן'? מדוע היא אינה קיימת בימים כתיקונם, אלא בולטת בעיתות חרום בלבד? ואולי המניע לאדישות לפציעתם היה אף הוא גזעני, מה שמחמיר את ממדי הבעיה? לאן הגענו? אם אנשים לא מבינים זאת, חייבים לעגן בחוק את חובת העזרה לאנשים פצועים בדרך ואי הפקרתם. ובא לציון גואל.
הליצן העצוב
אמריקה שואלת מה גרם להתאבדותו של גדול הקומיקאים בעולם, וויליאמס רובין - האם זה הכישלון הקופתי (תרתי משמע), הסם והאלכוהוליזם, מחלת הגוף והנפש? דומה שהתשובה היא הכל נכון. אך מעל הכל יש גורם מרכזי, שלא הוזכר, המאפיין סלבריטאים רבים, והוא ההתמכרות להצלחה מחד-גיסא, והעדר משמעות לחיים - הנותן טעם להם - מאידך-גיסא (זוכרים את ספרו של הפסיכולוג ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות"?).
לכן רובין, כרבים מעמיתיו בבראנז'ה, לא הצליח להתמודד עם קשיי החיים. לא האינטליגנציה הגבוהה עמדה לו בשעותיו הקשות, ולא ההומור, שהיה כלי עבודה, אך לא סייע לו להסתכל על החיים במבט משועשע ולקחת אותם בקלות, ובמקומם נזקק להתמכרויות הכבדות.
דומה שרובין היה אותו ליצן עצוב, אשר כמו בבדיחה הידועה פנה לפסיכיאטר שיחלץ אותו מדיכאונו העמוק, וזה היפנה אותו לליצן המצחיק שבפינת הרחוב, מבלי לדעת שזה הוא. אי-אפשר גם לקחת ממנו את דאגתו לזולת, שבאה לידי ביטוי בהעסקת הומלסים בהפקת הופעותיו, שהיה סעיף בלתי נפרד מחוזה העבודה. ראוי שאומנים אחרים ילמדו ממנו. ובא לעניי ציון והעולם גואל.