"היו רק שלושה אנשים בדורנו שהבינו באמת את מהותה של ירושלים" נהג לומר יהושע כהן: "האחד היה
דוד בן-גוריון, השני היה יהושע זטלר והשלישי היה ברנדוט".
עם כל אחד מהשלושה היה ליהושע כהן קשר אישי: על בטחונו של בן-גוריון הוא הופקד ואת מורשתו כיבד; את יהושע זטלר, מפקד הלח"י בירושלים אהב, ואת הרוזן ברנדוט, שליח האו"ם לארץ-ישראל הוא הרג.
הפרשה שהסעירה את העולם ב-1948 ועימה ברנדוט - ירדו מעל הבמת ההיסטוריה. למזלנו, הגיע במקומו השליח ראלף באנץ', שהצליח להביא את הצדדים לידי חתימה על הסכם שביתת נשק וקביעת קווי גבול זמניים עד לחתימת הסכם שלום. אלה - הפכו קבועים בתודעה, וכך נותרו עדיין עד היום בסיס לכל דיון מדיני, ועילה לפריצת מלחמות מתמשכות.
עופר רגב, חוקר תולדות ארץ-ישראל, מסתמך בספרו "נסיך ירושלים" על ספריו של הרוזן עצמו, (שהיה אנטישמי גמור, וגרם בזדון להשמדתם של חלק מיהודי הונגריה, בעת שיכול היה להציל אלפים רבים מהם); וכן
על התבטאויותיו של יהושע כהן ברבים את השקפותיו, ועל עדויות הקרובים לאירועים ולנפשות הפועלות. תאור פרשת הרצח נמסרת בדיוק מירבי ונפרשת על פני ספר המתח המרתק כשהיא מחולקת לקטעים, בין תאור ההתרחשויות הדרמטיות ביותר בחיי העם שקם מחדש בארצו. כך מקבל הקורא את מלוא התמונה לאמיתה, בתיאורים פלסטים צבעוניים כמו בסרט משובח; בתאור הלכי הנפש של הגיבורים, השקפותיהם ומניעיהם. לא סתם עוד ספר מתח, ובטח לא ספר היסטוריה יבש ומשעמם. ובזה ייחודו.
הספר נסיך ירושלים, שמו מעיד על כוונתו של ברנדוט להתמנות לאחר הסכם השלום לנציב העיר ירושלים שיישב בארמון הנציב, שמצא מאוד חן בעיניו. מה שקיווה שיפצה אותו, כבן לשושלת מלכי שוודיה מאז ימי נפוליאון, על שנמנע ממנו לשבת על כס המלוכה בגלל צעד שגוי של אחד מאבותיו. חשיבותו האדירה של הספר היא בחשיפת המחלוקות שהיו בעם בשנות הארבעים, הקמת המחתרות, וכיצד קבוצה של עשרות בודדות של אנשים שחרפו נפשם, הצליחה לשנות את ההיסטוריה, בכך שגרמה להחלטת האנגלים לצאת מארץ-ישראל בהשאירם את פתרון המחלוקת בין ישראל לפורעים הערבים ולשאר מדינות ערב שעטו עליה כמוצא שלל רב. תוצאת עזיבתם - הקמת מדינת ישראל.
רצח ברנדוט ארע אומנם חמישה חדשים לאחר הכרזת העצמאות של בן-גוריון, בעיצומה של מלחמת העצמאות. בעת היות המצב כאן היולי,
ותוכניתו של ברנדוט, שלמזלנו לא התממשה, הייתה בגדר חוסר הבנה מוחלט למקומה של ירושלים כמהות העם היהודי. חוסר הבנתו זה, הוא שגרם לרציחתו. על כך כתב ריצ'רד קונרד מיינרצהאגן ב"יומן מזרח-תיכוני" שלו, בו אמר: "בגבשו את ההצעה המחרידה הזאת חתם (ברנדוט. ע.ב) במו ידיו על גזר מותו".
ארבעה אנשים עליהם הפקיד יהושע זטלר למלא את תוכנית הריגתו של ברנדוט, והיו במכונית שעקבה אחר נסיעתו של ברנדוט מארמון הנציב בדרכו לבנין ימק"א, שם היה אמור לנוח טרם חזרתו לאירופה. 4 אלה היו
לסברת איסר הראל כפי שבן גוריון רשם ביומנו: מנחם כהן, אחיו של יהושע כהן, נחמה סרלוביץ' חברתו של יהושע ולימים רעיתו ואפרים זטלר. זהותם האמיתית, גם של נהג המכונית המיסתורי נשארה עלומה, אך בספר נקובים שמותיהם ופרטיהם כולם.
חמש שנים לאחר מכן, נבחר יהושע כהן להיות האיש שבטחונו של בן-גוריון הופקד בידיו, אך הוא היה הרבה מעבר לכך - איש סודו ואמונו וידיד נפש של ממש. רעיתו נחמה, הייתה היחידה בשדה בוקר שרכשה את אמונה של פולה בן-גוריון, שנודעה כאשה לא קלה. אהבת עולם נקשרה בין שני הזוגות. 17 שנה לאחר הפרשה, שאל מיכאל בר זוהר את ב.ג. אם ידע שרוצחו של ברנדוט היה כהן, והוא ענה: לא, אך נשאל אותו. למחרת סיפר שהלה הודה שכן, וכך כתב זאת ב.ג. ביומנו. על-אף החוק לדווח על כל מידע בדבר רצח - לא עשה כך רה"מ לשעבר.
בן-גוריון אמר: "גורלה של מדינת ישראל תלוי בכוחה ובצדקתה". כך קרע את עצמו מחבריו וממפלגתו כשחש שהם פוגעים במוסריותה של מדינת ישראל. כנראה, הוא סבר שהריגתו של ברנדוט לא היוותה פגיעה בצידקתה של מדינת ישראל.
רצח הרוזן גרם לשוודיה להימנע ממכירת נשק לישראל, גם אם סחורות ומכוניות כן הגיעו משם. בנוסף, מאמצע שנות השבעים התחילה שוודיה לנקוט בקו אנטי-ישראלי שלכאורה לא קשור לפרשת ברנדוט.
התיאורים ההיסטורים של קורות העיתים, כפי שעופר רגב מעלה בספרו, מרחיבים את דעתו של הקורא, ומאירים בפרטים, שהיו עלומים לרבים, את מלוא היריעה על כל צידיה. כך מתואר מי שהיה מחולל מחתרת לח"י, אברהם (יאיר) שטרן, מה הייתה המורשת שהשאיר אחריו, מה היו עקרונותיו המוצקים, שלוואי והנוער היום היה משנן אותם גם הוא. כי אז לא היו קמים מתוכנו מלעיזים משמיצים ו"מוסרים"(הכינוי למלשינים היהודים שמסרו בתקופת "הסיזון" את שמות חברי מחתרות אצ"ל ולח"י לאנגלים, ואלה אסרום ושלחו אותם למחנות מעצר בקניה). כי הם אלה ש"בזכותם" מוטל כיום חרם כלכלי על ישראל, וחרם אקדמי בקרב אוניברסיטאות בעולם על מרצים ישראלים ועבודותיהם.
כל ישראלי ראוי לו שיידע את תולדות עמו, על תולדות המאבק שנראה חסר תקווה, לבנות כאן מדינה חופשית, וכיצד בזכות עוז נפשם והקרבתם של מעטים - זכינו במדינה זו. הספר "נסיך ירושלים" ממלא את החסרון של רובינו בידע על חלק היסטורי משמעותי זה, תוך הענקת חוויה בקריאת ספר זה, המרתק כמו רומן מתח. ההרצאה על הספר שנתן עופר רגב במכון ז'בוטינסקי, מרתקת כמו כל ההרצאות במכון, העניקה את ההזדמנות לשומעיה לקרוא את הספר ולהתעשר במידע שהיה חסוי עד לאחרונה.
למה היה חשוב כ"כ לחקור את הנושא, להוציא לאור את הספר ולקרוא אותו? כי פרשה נשכחה ועלומה זו, מלמדת אותנו לקח חשוב במעלה: על חשיבותה של ירושלים לעם העברי. ומי שלא מבין זאת, ואת זכותנו על הארץ הזאת ועל המקומות הקדושים לנו, ומוכן לוותר עליהם - כאילו ויתר על זהותו הלאומית. ומוטב שיקח את עצמו ויעקור לכל מקום, בו יטמיע את זהותו ויישכח.
