היורה
בליילה העירוני מכות קלות של הגשם על שלבי התריס הפתוח. הקשבתי בהנאה למטח, שירד על גינתי, והרווה את עציי ואת שיחיי.
איני חקלאי, אך אני קרוב לחקלאות מילדותי, וגשם בעִתוֹ הנה ברכה חשובה בעיניי. "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" - נכתב בדברים י"א, פסוק י"ד. ועל כך נאמר בשיר (מלים: משה דפנא) -
הַיּוֹרֶה, שְׁמַע נָא,
רֵד מַהֵר הַגַּנָּה,
קוּם וּקְפֹץ מֵעַל עָנָן,
וְתִרְקֹד עִמָּנוּ כָּאן,
הַיּוֹרֶה, הַיּוֹרֶה, הַיּוֹרֶה!
עֵץ יִמְחָא כַּפַּיִם
שִׂיחַ בִּמְצִלְתַּיִם,
וְכֻלָּנוּ פֹּה נַרֹן
גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם בְּשָׂשׂוֹן!
הַיּוֹרֶה, הַיּוֹרֶה, הַיּוֹרֶה!
נותר משתאה
טוהר כפיו של עיתונאי הנו אישור הכניסה שלו - לא אצלנו. לא-מעט עיתונאים ישראלים, שהורשעו בהוצאת דיבה, או שנתפסו באמירת שקר (ואין זה משנה מה סיבתה), ממשיכים לדווח ולכתוב.
חשבתי על כך כשקראתי שוב את פסק-הדין השערורייתי של בג"ץ, שזיכה את
אילנה דיין למרות בעיות רבות בדבקותה באמת. ועל כך אין לי אלא לצטט את
איתמר לוין: "והקורא התם נותר משתאה: האם זו הייתה התוצאה אם התובע לא היה קצין דרוזי מכפר קטן, אלא קצין יהודי מעיר גדולה? האם זו הייתה התוצאה, אם הנתבע לא היה דוקטור למשפטים שהתמחה בבית המשפט העליון, אלא סתם עיתונאי? האם זו הייתה התוצאה, אם הנתבע לא היה עיתונאי מוביל בערוץ הטלוויזיה הגדול בישראל, אלא כתב במקומון? "
ללא-בקרה
דובר צבאנו הודיע בגיל על הקמת גדוד מעורב שני, ברדלס שמו, שיְחקה בגדול את מחדלי הגדוד המעורב קרקל, שהיה למשל ולשנינה.
כבר בנובמבר יגויסו הבנות הראשון לגדוד, שעתיד להיות גדוד ייעודי למשימות ביטחון שוטף בפיקוד המרכז ("גבול שלום", במסגרת השיחדש הצבאי), ויוקם על התשתית של גדוד "לביא" מחטיבת כפיר. כמחצית מאנשיו יהיו לוחמות, ומטה היועצת לענייני נשים לרמטכ"ל (יוהל"ן) מעורב בבנייתו.
זה מבטיח, כמובן, שלא יופקו כל לקחים מהתפקוד הלקוי של גדוד קרקל - בתחום המבצעי ובתחום המשמעתי כאחד.
הצדעת קפה
באחד מביקוריי בפנטגון ליוו אותי ידיד, קולונל בצבא האמריקני, מהשער אל משרדו. מיד כשיצא ממכוניתו העביר את תיקו ליד שמאל, כדי שתהיה ימינו פנויה להצדעה. מהשער עד למשרדו הוא הצדיע עשרות פעמים לחיילים ולקצינים, שנקלעו בדרכו.
"אצלכם, שמעתי, אין מצדיעים", אמר.
"פחות או יותר", עניתי.
"למה?!"
לא רציתי לספר לו על תרבות הברדק והרישול, שמכה בנו בכל גזרה, והשארתי את הדיון לקפה שאחרי ארוחת-הצהריים. בינתיים, הוא צעד זקוף מאוד, מהר מאוד, והצדיע.
נזכרתי בו כשקראתי, שבצבא האמריקני כועסים על הנשא אובמה, שענה ברישול להצדעת צוות הנחתים, שמלווה את מסוקו. לחרפתו, הניף אובמה את כוס הקפה שלו, כתשובה להצדעה, וזה לא התקבל כמעשה שובבות אלא כביזוי חסר-נימוס של מלוויו.
קטאלוניה תישאר כבושה
בית המשפט הספרדי לענייני חוקה הזדרז להוציא צו, הקובע, כי רצונו של הפרלמנט הקטאלוני לערוך משאל-עם לגבי האפשרות, שהחבל ייצא לעצמאות אחרי מאות שנות כבש ספרדי, אינו הולם את החוקה הספרדית.
עכשיו הכדור בידי הקט אלונים, ואני משער, שלא יוותרו בקלות על שאיפתם לעצמאות.
כמו כל כובש קולוניאלי, ספרד אינה מסכימה לשחרר את קטאלוניה, כיון שהיא ציר מרכזי בכלכלתה.
אני מתאר לעצמי את התגובה הספרדית לו התברר, שמשרד החוץ הישראלי משקיע הון תועפות בעידוד הקטאלונים לפרוש מספרד - כשם שמשרד החוץ הספרדי מושקע במדינת-הדמה הפלשתינית.