ההיגיון בשיגעון: עיונים במחדל המודיעיני (7)

את ההצגה השנייה ערך זעירא, כעבור יומיים. יום קודם הגיע התצ"א של ההיערכות המצרית עם "מספרי-שבץ" וכל היתר. כבר הוטל ספק כבד ומודע במסקנה הקודמת של אמ"ן. ה"ספקות" מופיעים גם בהצגת זעירא, אבל במובן שונה בתכלית: "גם בעניין התרגיל יש לי ספקות. יש תרגיל טקטי ללא גיסות? יש תרגיל טלפוני? יש תרגיל מפקדות (כלומר: מפקדות בלבד)? יש תרגיל עם כוחות? עד עכשיו אין לי אינדיקציה איזה תרגיל הוא זה. ברוב המקומות לא מזיזים כוחות, ואנחנו לא חשים איזה תרגיל הוא זה".² שלֵו כבר ציין, שהתרגיל מקיף גם כוחות, והיקפם העצום והבלתי-הגיוני במסגרת התרגיל היה ידוע משניים באוקטובר, לפחות. והיו סימנים נוספים, שסתרו את האופי ה"תרגילי" של המהלך.³ זעירא הציג את ה"מסד העובדתי" בצורה מאוד לא-מדויקת עד מטעה. "ספקותיו" היו בתחום האינטלקטואלי של הפרשנות, ובכך נותק סופית הקשר עם העובדות. כבר ציינו, כי שלֵו היה הרבה יותר מדויק, אם כי גם יותר "משעמם".

כעבור שעה, בפני פורום השרים המורחב, הציג זעירא דיווח נוסף: "בשבוע האחרון (המצרים) מקיימים תרגיל רב-ממדים של כל הזרועות ... תרגיל זה הוא מטכ"לי וברמת הארמיות והדיוויזיות, תרגיל כזה התקיים בשנה שעברה, בערך באותו הזמן, כך שמבחינת עיתוי וגודל – אין בו שום דבר יוצא דופן".⁴ התקדים, כמובן, אינו הוכחה, והלקט האחרון כבר דיבר על "היערכות שלא הייתה כדוגמתה". לכן, התרגיל ודאי היה "יוצא דופן מבחינת הגודל". בהצגה השנייה אין "ספקות". טבעו של התרגיל כביכול ידוע בוודאות, אך המסד העובדתי שונה מהקודם בשינוי תכלית. המדהים הוא שהאישים המרכזיים שמעו את שתי ההצגות ולא שמו לב למתרחש מולם.

על סמך איזה מידע עבד אמ"ן בימים הקריטיים? המידע על האויב מגיע לאמ"ן (ול"מוסד") בערוצים שונים. לכל ערוץ יש אפיון שלו מבחינת רמת המידע (טקטי, אופרטיווי, אסטרטגי), זמינותו, אמינותו, השלכותיו לטווח קצר ולטווח ארוך וכן הלאה. ה"מעריך הלאומי", יהיה אשר יהיה, דומה במובן הזה למנצח על להקה של כלים מוסיקליים שונים. לכל כלי יש תפקיד ב"יצירה", וה"ביצוע" לא יהיה נכון אם יחסר אפילו כלי אחד. במובן הזה לאמ"ן היו בעיות קשות.⁵ מאז נסיגת צה"ל מסיני אחרי מלחמת סיני ועד למלחמת ששת הימים לא ביצע צה"ל גיחות צילום מעל סיני.⁶ המעקב המודיעיני אחר המצרים בסיני נעשה, בעיקר, על-ידי סוכנים בדואיים ועל-ידי האזנה. גיחות הצילום המעטות בוצעו מעל שטח ישראל, ו"כיסו" את סיני באזור קו הגבול בלבד. והנה בסוף ינואר 1960 עבר רוב הצבא המצרי את תעלת סואץ, ונערך בקדמת סיני. הכוח המצרי מנה שתי דיוויזיית חי"ר ודיוויזיית שריון עם כ-500 טנקים (המהלך אותר "במקרה" בצילומי אוויר). זו פרשת "רותם". המודיעין הופתע מאוד מהמהלך. עקב הזעזוע, שפקד את צמרת צה"ל, הוחלט באגף המודיעין לשנות מן היסוד את המערך האיסופי, כדי שיוכל להתריע בעתיד על צעדי הצבא המצרי. לכאורה, ניתן היה לפתור זאת בגיחות צילום קבועות מעל סיני, אבל האילוץ המדיני המשיך למנוע טיסות צילום מעל סיני. כמוצא מהמצב פיתח אמ"ן יכולת של מודיעין אותות (SIGINT),⁷ שהושקעו בה משאבים רבים.

במשך עשור שנים (1967-1956) למד צה"ל לחיות ללא צילומי אוויר, ואמ"ן איבד את האיזון הדרוש בין מקורות האיסוף. נולדה "חיה" חדשה עם אזני פיל לקליטת הרחשים האלקטרוניים, שמשמיע האויב; עם עיניים, שנעצמו בהוראת הדרג המדיני; ועם פה קטן, ששוחח עם הסוכנים הבדואיים, שתועלתם מוגבלת. ובכל זאת, נשאה השיטה, גם אם הייתה מאולצת, פרי הילולים בתקופת הכוננות, שקדמה למלחמת ששת הימים. השיטות החדשות תרמו תרומה משמעותית ביותר לניצחון צה"ל. לא על כל החסר היה ניתן לפצות. העדר צילומי אוויר גזר חוסר ידיעה על התפתחויות בסיני - כגון המערך החפור במתחם ג'יראדי ומערכת מוצבי הפיקוד והשליטה על הכוחות המצריים בסיני, שעל קיומה נודע לצה"ל רק לאחר מלחמת ששת הימים. אם היחידה לא דיברה - היא לא הוכרה, והנתונים הטקטיים, שלא הוזכרו בקשר, לא נחשפו. אלו מגבלות של מודיעין האזנות. להצלחה המודיעינית האדירה היה גם מחיר - דהיינו נזק לעתיד. גורמי המחקר של אמ"ן, האמונים על מעקב אחר צבאות ערב, למדו "להסתדר" ללא מודיעין חזותי. למעשה, השתעבדה מחלקת המחקר מנטאלית למודיעין האותות, ודחקה לקרן-זווית את המודיעין החזותי ואת שפע התובנות, שניתן להפיק ממנו.

עם סיום מלחמת ששת הימים ופתיחת מלחמת ההתשה חזר צה"ל לצלם את מצרים. לכאורה, זה היה הזמן "להחזיר עטרה ליושנה", ולתת למודיעין העוסק בחקר תשתיות האויב ולפענוח צילומי האוויר את מקומו בחזית העשייה המודיעינית. הדבר לא קרה, אדרבה. המודיעין הזה נדחק משולחן מקבלי ההחלטות באמ"ן, ובו-בזמן הגיעה הטכנולוגיה של האזנה לשיאים, אך לא יכלה לשנות את האפיונים הבסיסיים של מודיעין האותות. במקביל, אחרי מלחמת ששת הימים גייס "המוסד" כמה סוכני איכות.⁸ אך שני הערוצים גם יחד השאירו "שטחים מתים" בתמונה המודיעינית, ובהם "הסתתרה" ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. ימי החסד, שבהם צילם צה"ל את צבא מצרים בחופשיות, לא ארכו. בעקבות סיום מלחמת ההתשה התחייב צה"ל לא לחדור למרחב האווירי של מצרים, והוא חזר לצלם את צבא מצרים בצילומים אלכסוניים מהצד המזרחי של התעלה. המגבלות, שהטיל הדרג המדיני על טיסות הצילום, דלדלו את זרם המודיעין החזותי ואת האפשרות לפענח עצמים קטנים - כגון ביצורי חי"ר. סיבה זו ושורה של גורמים נוספים - שעליהם אני עומד בספרי, "מודיעין תלוש מהקרקע" (מעיר אלי דקל), גרמו לניוון מערך ההדרכה של פענוח צילומי האוויר ולגימוד מחקר השטח. צה"ל שילם על כך מחיר כבד במלחמת יום הכיפורים בהעדר מודיעין טקטי, כדוגמת מערכת הקרבות באזור "מיסורי" במסגרת מבצע "אבירי לב". אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן בשנים הקריטיות, נושא באחריות לכשל הזה. יריב ביקש לסייע למדור הפענוח, שהיה כפוף לענף מחקר השטח במחלקת המחקר באמ"ן. עכשיו החליט יריב להופכו ליחידה עצמאית גדולה, כשבראשה יעמוד קצין בדרגת סא"ל עם שפע אמצעים. בפועל, הרחיק הצעד הזה את המפענחים משולחן מגבשי הערכת-המצב באמ"ן, והפך אותם לגוף טכני, שעיקר עיסוקו באיתור ובספירת אמל"ח האויב כגון טנקים ותותחים. הספירות עברו למחלקת המחקר ל"אינטגרציה", והמפענחים ננזפו אם וכאשר עסקו ב"משמעויות".

ההפרדה בין ה"אריסטוקרטיה", העוסקת ב"עיקר" וה"פועלים הפשוטים", המספקים למחקר את חומרי-הגלם, פגעה באופן בלתי-נמנע גם בפענוח וגם במחקר. כמו-כן, ה"סדר האריסטוקרטי" יצר מחיצות בין הענפים, וחסם ערוצי מידע. היכולת הטכנולוגית הוליכה שולל את ה"אריסטוקרטיה האינטלקטואלית" ואפשר לומר שהיא הגיעה עד כדי התמכרות להאזנה לסוגיה. ברמה הגבוהה ביותר התוספה לכך גם התמכרות למידע מ"שולחן העבודה" של סאדאת.

כך, "לא ראתה" צמרת אמ"ן את המלחמה. עיניה היו עצומות, מרצון, מהרגל ומתוך יוהרה. כשהמצרים שמרו על משמעת קשר, והסוכנים התעכבו במתן התרעות, נוצרו חסרים קריטיים בתמונת המצב. זו אחת הסיבות, אם לא הסיבה העיקרית, לכך שאמ"ן כשל בהערכות צבא מצרים ערב המלחמה ובהבנת תמונת ההיערכות של צבא מצרים בימים הראשונים למלחמה. ועדת אגרנט הקדישה לנושא פרק נרחב, אבל משום-מה הוא לא נידון בשיח שלאחר המלחמה. לדוגמה: בשניים באוקטובר הוציא ענף 1 (ענף קרקע) את לקט 24/73 – "פעילות שיפור ירידות לתעלה בגזרת ארמיה 3". הלקט נכתב על סמך דיווחי התצפיות במעוזים, כשהשימוש בדיווחים האלה היה מאוד חריג, אולי אפילו יחידני באמ"ן. הלקט הוא מסמך, שיוצא מחוץ למסגרת הפנימית של אמ"ן. כל ענף רשאי לכתוב לקטים, אבל מקובל שמתבצע "תיאום עמדות" עם גורמים אחרים. במקרה דנן התערבה ראשות מחלקת המחקר. היא לא שינתה את גוף הלקט, אך הגבילה את תפוצתו כשלפי החלטת אל"ם גדעון גרא, עוזר ראש מחלקת המחקר להערכה, לא הופץ הלקט ישירות לרמטכ"ל. במקום זה נתוניו שולבו בלקט עב-הכרס, "לקט מודיעין צבא-טכני", שהופץ רק למחרת, בשלושה באוקטובר. סביר להניח, שהרמטכ"ל לא שם לב לנתונים, שהוחבאו בלקט הגדול. ועדת אגרנט נדרשה לנושא.⁹ את העניין הסביר לוועדה רס"ן גד וינר,¹⁰ ראש לשכתו של זעירא. וינר הבהיר, כי לא הכל הולך לרמטכ"ל, אבל למחלקת מחקר יש צינור נוסף להפצת מידע – באמצעות הפרסום "לקט מודיעין צבאי טכני". בלקטים כאלה יש לעתים אסופה של מידע, שלא הופץ לצמרת צה"ל. הוחלט, שהלקט של ענף 1 ייכלל ב"לקט מודיעין צבאי טכני" 200/73, שהופץ בשלושה באוקטובר. תפוצת הקבע של "לקט מודיעין צבאי טכני" היא: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, סגנו וגם ראש אג"ם במטכ"ל. בהמשך החקירה נשאל וינר על-ידי רא"ל (מיל') פרופ' ידין: "מדוע זה נקרא 'טכני'? רק מפני שזה יוצא על-ידי ענף 1, או מה?" וינר לא ענה על שאלה זו. שאלת ידין נבעה מתובנה פשוטה ונכונה, שהנמענים לא יתעמקו ב"לקט טכני" – והנה לפנינו שיטה מהרפטואר לחסימת מידע. בשניים באוקטובר התבקש אלעזר להגיע ל"הערכה מודיעינית אישית" לקראת הדיון הגורלי עם ראש הממשלה בבוקר למחרת. הנתונים והגישה ה"מהפכנית" של לקט 24/73 יכלו לחולל מהפכה – ומי יודע? – אף למנוע את ההפתעה. אבל אותם הנתונים, שהגיעו לאלעזר אחרי הדיון, כבר היו בחזקת "אתרוג שאחרי סוכות", והיו עוד "אתרוגים" כאלה. הדברים עשויים להיראות כהשמצה, או כהסבר שטחי, אבל יש לזכור תמיד את העובדה הבסיסית: גם להבא הדיונים הקריטיים לא עסקו בנתוני השטח, וגם נתוני יחידת הפענוח כמעט שלא זכו לדיון רציני באשר למשמעותם. את דעת מחלקת מחקר העסיקה, בעיקר, "חידת הפינוי" – לכך קראנו לעיל "הבועה האינטלקטואלית". נרחיב את הנושא ו"נסווג" את המידע המודיעיני על ה"מישורת".

הזכרנו את סגן בנימין סימן-טוב, שלא היה יחיד. אלברט סוּדאי, ראש המדור המדיני בענף מצרים, ניתח את הנתונים הידועים לו, והגיע למסקנות עצמאיות. בחמישה באוקטובר הציגן בפני סא"ל יונה בנדמן, ראש ענף מצרים באמ"ן/מחקר, הממונה עליו.¹¹ להלן דברי בנדמן: "אלברט בא אליי וטען כי השינויים בתנועות של כוחות שאותם איתרנו, תואמים את רשימת ההכנות המוקדמות למלחמה".¹² כמשתמע משלֵו, בלם בנדמן את המהלך באִבו. שלֵו הוסיף כהאי לישנא: "אני מניח שאילו הערכת סודאי הייתה מגיעה לידיעתי בזמן, אזי הייתה משפיעה על הערכת המחקר". קביעות כאלו חוזרות על עצמן תמיד, או כמעט תמיד, במצבים דומים, ואין לתת להן משקל גדול. סודאי לא המציא את הגלגל, אלא השווה את המציאות לרשימה הידועה מראש. אחרים לא עשו זאת. נדלג על המקרים של אלי זעירא ושל יואל בן-פורת, כי הוטל בהם ספק; אבל לא ניתן לדלג על המקרה של חיל הים. החיל היה עצמאי מאוד כיחידה בתוך המטכ"ל, וגם לא נחשב ל"חשוב". אולי משום כך, לא הצטרך ליישר קו, ושמר על עצמאות מחשבה – אף נקט צעדים מעשיים לקראת מלחמה. עם זאת, אלוף בנימין תלם, מפקד החיל, השתתף במסיבת "גמר חתימה טובה" בחמישה באוקטובר אצל הרמטכ"ל, ולא אמר את מה שהיה לו לומר על ה"סבירות הנמוכה". גם בחיל-האוויר, החיל המרכזי במערכה, הבשילה "תובנת המלחמה". אלוף בני פלד, מפקדו, השתתף באותו הכינוס, ושתק. מסקנתנו – באמ"ן פנימה ובמטכ"ל כולו שלטה אווירה של "בלימת כפירה". לא נתעמק בשיטותיה, אך ברור, שהיו יעילות (והרסניות) דיין.

החשובות בקטגוריה זו היו דיווחי תצפיות של הכוחות בקו הקדמי. לפי ה"סדר האריסטוקרטי", שייך המידע הזה ל"תחתית המדרגה"; ובדרך כלל התעלמו ממנו, במיוחד בנוגע לחזית הדרום (ראו גם למעלה). הסיפור הבא הוזכר בספרו של אריה שלֵו: "הידיעה ממקור טוב מארבעה באוקטובר דיברה על הכנה דחופה של חדר המבצעים של הנשיא סאדאת. הנשיא סאדאת מאשר בספרו: 'ביום חמישי, שמונה ברמדאן, העברתי את מושבח לארמון אל-טאהרה, שהוסב זמנית למטה הפיקוד המלחמתי'. הידיעה הגיעה למחלקת המחקר רק שלושה חודשים לאחר המלחמה".¹³ דקל הוסיף לסיפור הסבר ורקע הכרחיים. ארמון טאהרה לא שימש כמפקדה, אלא כמוצב-פיקוד של הנשיא. הארמון היה ידוע למודיעין, לפחות בענף הקרקע. יצוין, כי במתיחויות ובתרגילים מטכ"ליים קודמים לא אויש מרכז הפיקוד הזה. גם למרכזי השליטה הצבאיים, כולל למפקדות הארמיות, הכינו מתקני חרום חלופיים, שבחלקם היו ידועים לאמ"ן. בין היתר, הוכן עבור המטכ"ל "מרכז 10", שמיקומו היה רק "משוער", אבל במהלך המלחמה התברר שההשערה הייתה נכונה. תיאורטית, סאדאת היה המפקד העליון של הצבא עם מדי גנרל ועם כל הנדרש. בפועל, הוא ביקר ב"מרכז 10" רק מדי פעם – דבר טבעי לחלוטין – ושאזלי מזכיר את ביקורו ברקע הקריטי של המלחמה בתוך הקרב על צליחת צה"ל. לסאדאת היו מספיק עניינים לנהל חוץ מענייני הצבא, והוא ניהלם מארמון טאהרה. בישראל שיערו, שהמקומות החילופים יאוישו רק בהיפגע האתרים העיקריים. המצרים תכננו את המעבר לקראת המלחמה.¹⁴ אם כן, איוש ארמון טאהרה לא היה סימן מעיד ידוע, וללא ספק, נחשב כ"חידה".

1. בר-יוסף, עמ' 272. 2. שלו, עמ' 152-151. 3. לדוגמה, לא אוכנה בקרת תנועה, כפי שאוכנה בתרגילים הקודמים, וכפי שהיה צפוי שתהיה. 4. בר-יוסף, עמ' 312. 5. הקטעים הבאים הם הערה מורחבת של אלי דקל. 6. המצרים שמרו בקפידה רבה מאוד על הפסקת-האש, ולמדינת ישראל היה אינטרס ברור שזו תישמר. 7. מודיעין אותות (Signal IntellIgence), כגון האזנות. צילומי אוויר שייכים למודיעין חזותי (VISINT Visual Intelligence). מרגלים הנם HUMINT – מודיעין אנושי (Human Intelligence). הבדואים של סיני לא יכלו להבחין בהכנות הנעשות בגדה המערבית של התעלה ועל ההתקדמות המהירה של הכוחות המצריים לא יכלו לדווח בפגישות הלא-תדירות עם מפעיליהם. אלה מגבלות של מודיעין אנושי. 8. כבר בזמן מלחמת ההתשה השתעשע הציבור המצרי בבדיחה הבאה: "מדוע חיל-האוויר אינו מפציץ את המטכ"ל המצרי? כי אילו היה פוגע בבניין, היה מחסל מחצית מסוכניו במצרים" – על סמך אתר נוסטלגיה של היועצים הסובייטיים. 9. עמ' 5806 במסמכי הוועדה. 10. לימים – אל"ם אבינר, מנכ"ל משרד המשטרה. 11. סוּדאי היה אזרח עובד צה"ל, את מעמדו של סודאי-אפשר להבין מכך שהוא היה בין היחידים, שידעו את זהותו של "סוכן הצמרת". בר-יוסף, עמ' 104; שלו, עמ' 234. 12. שלו, עמ' 234. 13. שלו, עמ' 122. 14. אגב, כך נהגו הרוסים כמה ימים לפני פרוץ המתקפה הגרמנית ב-22 ביוני 1941. זה נחשב לאחד מ"סימנים המעידים" שבעצם הם התכוונו לפתוח במלחמה היזומה, אלא שהיטלר הקדים. בפרק הבא: יום המודיעין