מי שלא בא מתל אביב לניו-יורק או ללונדון או למלבורן או לברלין לא יודע מה זה שהצל הזה שמשליכה קומתו של מי שבא משם על מדרכות הסמטה ועל עריית הכיכר, דומה כל כך לצל של אילן הנע ברוח בין ערביים בתל אביב. אבל מי שקם והלך ובא מתל אביב לאחת הערים האל החשובות כנהדרות, ולהרבה אחרות ששמען כמסבירות פנים יצא למרחוק, אפילו אם אין הוא מביט בצילו, הוא יודע שצילה של תל אביב עוקב אחריו.
אבל בברלין, זה לא כך. שם צילה של ברלין בתוך ברלין רודף אותו גם הוא. בעבור מי שבא מתל אביב לברלין, ברלין היא עיר של שני צללים. הם שותקים. אבל מי שבא לשם מתל אביב שומע מה שהצללים שותקים. והוא שותק. ויש צל אחד ששומע מה שהוא שותק בשפתו, ויש צל אחר שאינו יודע לשמוע את השתיקה בשפה שנשארת תמיד זרה. הדו שיח האילם הזה, הוא אמת לוחשת לאמיתה.
עד כאן דברים שהם משל. מכאן לעובדות. כשלושת אלפים וחמש מאות ישראלים עקרו לברלין. זה נטף סטטיסטי. קרוב ללא כלום. במדינה של למעלה משמונה מיליון אזרחים הפכה העקירה הזאת ממשל לשנינה, ומשנינה להתלקחות תקשורתית מלובה במפוחי סרק בה משמשים בערבוביה, ציונות לשמה, ציונות לשם ראווה, ציונות לשם הטפה, ציונות לשם גרירת ההיסטוריה אל ההווה, ציונות לשם פחד אפוקליפטי שהנה הירידה לברלין הורסת את המדינה מבפנים ואת חומות המגן שלה מבחוץ. וגם התחסדות. זה מטורף.
הסיפור עם המילקי הופך את הטירוף הזה גם לגרוטסקה עלובה. עם הספר אינו יודע לקרא עוד לא כלכלה ולא סוציולוגיה ולא שתי מילים על תהליכי בניין זהותו הלאומית בלי לראות בקוטג' ועכשיו בפודינג משוקלד מה שמגידות עתידות ראו בתחתית הקפה.
חנטריש...!
על כל אלה מנצלים מניפולאטורים מכל פלטפורמה ומאחורי הקלעים האנונימיים את הנטף הברלינאי הסטטיסטי הזה כאילוסטרציה, כאיור משכנע, לנגעי עליית המחירים והמדיניות הכלכלית-חברתית הכושלת ולפתע יש גם צידוק לירידה לברלין. זה אבסורד. המדיניות הכלכלית הכושלת פוגעת במיליונים ורק שלושת אלפים וחמש מאות איש הבינו את זה, ועזבו? ברלין תיכנס להיסטוריה של ישראל כמחוללת את השינוי הכלכלי החברתי המעמד הביניימי המיתולוגי המבורך?.... זה שכרה של בירת הרייך?
עזבו את זה. אל תעניקו לברלין את מה שהיא לא ראויה לו, ואל תעניקו למי שהחליט לעקור, מטעמים הגלויים רק לו או לה, מעמד של מוחה חברתי. זאת לא אמת. חצי מיליון אנשים הלכו ברחובות ישראל ובכיכרותיה לפני שלוש שנים ומחאתם הייתה מחאת אמת, פה, בבית, במקום בו כואב, במקום בו צריך ואפשר לתקן, במקום בו לא מנפנפים בייאוש כמחולל של תקווה.
כל העולם כולו נמצא בדרכים. ההגירה היא אחד מפניה של המוביליות החברתית המתחדשת בעולם בו הולכים ונמחקים גבולות, בו הקידמה התחבורתית מקצרת מרחקים, בה זכויות האדם הבסיסיות קנו לעצמן סטאטוס של דתות, ובין אם הן מופרות ובין אם הם קיימות, יש להם מאמינים שאינם סוגדים עוד לדתות שהאמינו באלוהים יותר מאשר באדם.
ההגירה היא אחת מן הצורות של חיפוש צדק גלובאלי, ומי שאין לו במקומו הולך לחפש את מה שיש בעיניו בשפע במקומות אחרים. יש הגירה גדולה מעוני לעושר, ויש הגירה מארץ קידמה אחת לארץ קידמה אחרת. אפשר היה לראות בשלושת אלפים ישראלים בברלין טיפת הגירה זעירה בים ההגירה הגדול, מכל מקום אפשר היה לבטל אותה כאילו אינה אלא דוגמית ישראלית מתוך הכלל העולמי. אבל לא. זה היה רציונאלי מדי בעבורנו. ברלין והרציונאלי לא הולכים ביחד.
יש כנראה כמיליון ישראלים שהיגרו מכאן בעיקר לצפון אמריקה מאז קום המדינה. הדמוגרפים מסכימים על שש מאות עד שבע מאות אלף, אבל הם לא מונים את הילדים שנולדו בנכר לישראלים. מה שיש בניו-יורק ובלוס אנג'לס ובטורונטו, עולה מאה וחמישים מונים ויותר על מה שיש בברלין, כולל המילקי וכולל הקוט'ג וכולל הדיור.
אפשר היה לומר כי ברלין איננה אלא דוגמית קטנה להיקף הגדול כל כך של הירידה מן הארץ, משהו שמחוויר אל עומת הממדים של היקלטות ישראלית גדולה בארצות הפתוחות לתהליכי טמיעה, ועוד ועוד. אבל לא. זה היה רציונאלי מדי. וכבר אמרנו, ברלין והרציונאלי לא הולכים ביחד.
וחזרה למה שאמרתי בראש הדברים האלה, הצל של ברלין בברלין רודף את הישראלי שעקר לברלין בין אם הוא יודע ומכחיש בין אם הוא יודע ומודה בלבבו. וגם אם כאן, מעונן לעיתים, חלקית תמיד, גם בחמה הקופחת, אשרי מי שחי את הצללים הבלתי נמנעים במקומו, ואוי לו למי שצל רודף אותו במקום שלא יהיה אף פעם מקומו.