על-פי החוק אמורות הבחירות לכנסת הבאה, העשרים במספר, להתקיים לקראת סוף 2017, אך לפי כול הסימנים במערכת הציבורית-פוליטית נראה שההליך הדמוקרטי החשוב הזה יוקדם ויתקיים בשנת 2016. אחת מאבני היסוד המהותיות שעליהן מושתת משטר דמוקרטי, כמו זה הנהוג בישראל, היא הזכות המוקנית לכול אזרח בוגר לבחור ולהיבחר. למרבה הצער, בגלל ההידרדרות בהערכת הציבור את הנבחרים שלו, השחיתות המתפשטת במערכות השלטון, כמו גם אווירת "איש הישר בעיניו יעשה" - רבים מבעלי זכות הבחירה כלל אינם משתתפים ב"חגיגת הבחירות". אולי התופעה קיימת בגלל חוסר האמון ביכולת להשפיע, אולי מתוך תיעוב כלפי המערכת השלטונית, ואולי מדובר בהבעת מחאה, ואפילו שאט נפש, מכול השלילה הנלווית ל"סחר הסוסים" המתפתח בעקבות תוצאות ההליך הדמוקרטי.
כדי להמחיש את המשמעויות השליליות של מצב זה ראוי להיעזר בנתונים דמוגרפיים. בעת הבחירות לכנסת הנוכחית היו בישראל 5,656,705 בעלי זכות בחירה. בפועל הצביעו 3,833,646 שהם רק 67.77% מבעלי זכות הבחירה. כלומר: כ-32.23% שהם 1,823,156 איש לא מימשו את זכותם. במילים הפשוטות ביותר: כשליש מבעלי זכות הבחירה במדינה לא ניצלו את הזכות המוקנית להם ופשוט צפצפו על הדמוקרטיה. הם אולי הלכו לעשות מנגל, אולי ניצלו את ההזדמנות של יום חופשי שבו מותר לעשות "מה שבא להם", יצאו לטיול, נסעו לבקר קרובים וחברים, תינו את צרותיהם בקול רם וחופשי באוזני כול מי שהיה מוכן לשמוע, או פשוט התבטלו.
יום הבחירות נקבע כשבתון כדי שכול אזרח יוכל להצביע ללא בעיות. משמעות ההימנעות מהצבעה היא כי לפחות 1.8 מיליון ימי עבודה בוזבזו לריק. כלומר: המשק הישראלי נאלץ להשליך אל פח האשפה של ההליך הדמוקרטי מאות מיליוני שקלים "ככה סתם" כי לרבים מן האזרחים פשוט "לא בא" ללכת לקלפי.
הוגי דעות בעולם הדמוקרטי התמודדו פעמים רבות עם השאלה האם חובתה של הדמוקרטיה להעניק לאזרחיה זכויות, מבלי לחייב אותם לממש את הזכויות האלה. ברוב העולם נותרה הדילמה הזו כשאלה ללא מענה. רק במספר מדינות קטן הגיעו המחוקקים להכרה, כי חובת-יסוד דמוקרטית היא לחייב את האזרח לממש את זכותו לבחור וזאת כדי שהשלטון הנבחר יתבסס על רצונותיהם של כול האזרחים ולא רק על רצונם של אלה שכן "התחשק" להם להצביע.
אחת המדינות המובילות בעולם בתחום זה היא אוסטרליה שבה כבר לפני שנים רבות נחקק חוק שבמסגרתו חייב כול אזרח לממש את זכותו לבחור. מי שאינו מממש את חובתו זו נענש ונקנס. עם זאת הזכות-חובה הדמוקרטית הזו אינה מוענקת אוטומטית לכול אזרח בוגר. החוק באוסטרליה קובע גם מי אינו יכול לממש את הזכות . לדוגמה - אסירים שנדונו ליותר מחמש שנות מאסר; אזרחים שהורשעו באשמת בגידה ולא קיבלו חנינה על פשעיהם; אזרחים שאינם מסוגלים, מנטלית, להבין את משמעותה וחשיבותה של זכות הבחירה.
אוסטרליה אינה יחידה בהקשר של חובת הבחירה. במספר מדינות - לא רבות למרבה הצער - כבר קיימת חובת מימוש זכות הבחירה, באורח חלקי או מלא. למשל: ארגנטינה, אוסטריה, ברזיל, יוון, סינגפור, אורוגוואי, וונצואלה ואף במספר קנטונים בשווייץ.
מבחינת מימוש זכות הבחירה ניצבת ישראל במצב של "אפס חובה". אולי אזרחי ישראל משוכנעים כי המדובר בזכות המוענקת להם כמתת שאין כול מחויבות בצידה. ירצו - יבחרו; לא ירצו - לא יבחרו. התוצאה השלילית של מצב זה: בחירות בישראל מוכרעות לא פעם על-ידי חלק מוגבל של בעלי זכות הבחירה. ועל-פי החלק הזה נקבעים במידה רבה עתידם - ואולי גם גורלם - של כול האזרחים.
אני משוכנע כי בישראל, דווקא בישראל המשוסעת והמפולגת לשברי מפלגות, חשוב מאוד להנהיג בהקדם - כבר לקראת הבחירות הקרובות - את חובת הבחירה, וכי למען קיומה הנאות של המסגרת הדמוקרטית, למען שלטון תקין הפועל על-פי הרצון המשותף הרחב ביותר, למען האחריות המשותפת, הכרח לממש את זכותו-חובתו של כול אזרח - להצביע ולהשפיע.