"הדמוקרטים המוּתְנים" וכיצד נפטרים מענשם

בדמוקרטיה קיים הליך מקובל: בחירות כלליות, שבאמצעותו ניתן לציבור לקבוע איזו מנהיגות, תעמוד בראש המדינה, ואיזו דרך מדינית, כלכלית, חברתית ואידיאולוגית תהיה דומיננטית בקדנציה הממשלית שלאחר הבחירות הכלליות. אין צורך להכביר כאן מילים. הרעיון ידוע ומובן, דרך המימוש ידועה ומובנת ונורמת ההתנהגות הסבירה גם היא ידועה ומוכרת; הממשלה, באישור ואמון הכנסת, היא הגורם המופקד על ניהול המדינה. הכל ידוע, אבל אצל חלקים בציבור הידע הוא יישומי ואבסולוטי, ואצל אחרים הוא תאורטי ומותנה אלא אם כן הוא עולה בקנה אחד עם אמונותיהם ותפיסותיהם. והתנאי פשוט: אם המדינה מתנהלת על-פי דרכם, הידע התאורטי המותנה הופך לאבסולוטי. אם היא אינה מתנהלת על-פי דרכם, ההתניה הופכת לאי-השלמה, אי-ההשלמה הופכת לחתרנות והחתרנות נושקת לגבולות הבגידה. לאלה אני קורא להלן "דמוקרטים-מותנים". ובמילים אחרות: אם חוקי המשחק ודפוסי ההתנהגות שעליהם החליטה הדמוקרטיה אינם חופפים את רצונם של "הדמוקרטים המותנים", הם אינם מחויבים לה. ולא רק זאת, אלא הם מצווים להילחם בה מלחמת חורמה ובמלחמה זו כל האמצעים כשרים. יש ביניהם גם מי שסבורים שמלחמה זו מקדשת גם מלחמת-אזרחים. בדרך כלל נמנים על קבוצות ה"דמוקרטים-מותנים" חוגי האליטה הישנה ומי שמסונף אליהם מטעמי הרגל או תועלת. בציבור נוהגים לכנות קבוצות אלה בשמות שונים, שהמקובלים בהם הם: השמאל השפוי, החוגים המתקדמים, נאמני השלום, הסוציאל-דמוקרטיה, ארץ-ישראל היפה וכ"ב, כולם שמות המצביעים על עליונות אליטיסטית. וכך, כאשר מוקמת בישראל ממשלת שמאל, או ממשלת אולמרט (שמאל מחופש למרכז) או ממשלת שרון (שמאל מדיני בוטה במסווה של ימין סולידי), הצפי בחוגי "הדמוקרטים-המותנים" הוא שהכל ינהגו לפי חוקי המשחק הדמוקרטי ויניחו להם למצות את ההזדמנות הפוליטית שניתנה להם. הם סבורים כך גם כאשר יישום הדמוקרטיה על ידם הוא טוטליטרי באופיו. ומאידך-גיסא, כאשר מוקמת ממשלת ימין (נתניהו), מניחים חוגי "הדמוקרטים-המותנים" לממשלה קצת פחות מ-100 ימי- חסד, שבהם עליה להוכיח להם באותות ומופתים שהבינה מה צפיותיהם ממנה.

אם לא תשכיל הממשלה לעמוד בציפיותיהם, יתחיל מחול השדים הפוליטי-תקשורתי-תדמיתי-משפטי, שעיקרו מיצוי כל הכוחות "החיוביים" בהוויה הישראלית הסרים ללא תנאי למרות "הדמוקרטים-המותנים", על-מנת לקעקע את יכולתה של הממשלה לשלוט ולהביא במהירות לסבב בחירות חדש. המטרה היא להשליך לפח הזבל את החלטותיו הדמוקרטיות של הציבור, משום שגם הוא לא הבין את חוקי המשחק של "הדמוקרטים-המותנים", ולחזור לתהליך שבאמצעותו ינסו "הדמוקרטים-המותנים" להחזיר את הכוח השלטוני לידי נציגיהם. מי שעוקב אחרי האירועים מאז ימי ממשלת ברק העליזים, שבאו לאחר נפילתו של ביבי הבלתי-מנוסה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, אינו יכול שלא להבחין בתהליך וביסודות הלוגיים העקביים והשיטתיים המנחים אותו. על "הדמוקרטים-מותנים" נמנים על חוגים חברתיים וכלכליים שמיום היוולדם נמנים על קבוצות "האתה בחרתנו" החילונית של ישראל; קבוצת האליטות "הישנות". אלו שבנו את המדינה (כלומר, הוריהם או סביהם וסבתותיהם; כשהם עצמם כבר פחות מחויבים לאתוס ההוא), אלו שהגנו על המדינה בימיה הראשונים (יחד עם אחרים, אבל לא זה העיקר...), אלו שיודעים תמיד מה נחוץ לנו בכדי להיות "יהודי מחמד" של המערב "המתקדם", ואלו שמוכנים תמיד, כמו שמעון פרס, לקבל את "דין התנועה" ולעמוד בראש הפירמידה - פירמידה פוליטית, כלכלית, חברתית, צבאית, אינטלקטואלית ומשפטית. פירמידה שיודעת תמיד יותר מהעם מה נחוץ לו ואפילו מה הוא רוצה, ורק דיסקרציה יוצאת דופן מונעת מהם לרוב לומר זאת בפומבי. אבל בין אם אומרים בפומבי ובין אם לאו, תפקידן המרכזי של קבוצות אלה הוא תמיד להציל את העם מעצמו, למנוע בעדו מלעשות שגיאות קשות ועזור לו להשאר במשפחת העמים "הנאורים". במוצהר הם פועלים תמיד עבור העם, ורק במקרה הם משרתים כוחות עויינים או אינטרסנטים זרים, נגד רצון העם ונגד החלטותיו הדמוקרטיות. וכאשר נוצרת מצוקה בשורותיהם משום שהעם בכל זאת אינו טיפש, וחרף חילופי שלטון שאמורים היו להביאם חזה לעמדות הכוח הראשיות בפוליטיקה המקומית לא עולה הדבר בידם, הם חושפים בלית-ברירה את פרצופם האמיתי, או את החלק היותר אפל שלו. חלק זה הוא שמייצר בין היתר שיח ציבורי חדש-ישן שתפקידו להכביד על הממשלה, לשבש את מדיניותה ואת סדר העדיפויות שקבעה לה, ולנגח אותה בעזרת מעט נימוקים שיש בהם אמת וצדק בשילוב עם מכלול גדול של נימוקים שכולם אחיזת עיניים ושטיפת מוח. מכאן עולים וצומחים הנסיונות לבלבל את הציבור כאילו אנו ניצבים בפני מציאות חדשה וגרועה יותר משהיתה. כאן נולדות התנועות הבאות להעצים בעיות באופן מלאכותי בכדי להפכן מנוף לקידום סבב חדש של בחירות, שבו, כאמור, אולי יצליחו לחזור לכס השלטון.

בתוך קבוצת "הדמוקרטים-המותנים" יש גם מי שהשלטון נחוץ לו לקידום מטרות מדיניות שאין בהן תמיכה של רוב הציבור. ויש אחרים שהאינטרסים הראשיים שלהם כלכליים - מונופוליזם, ריכוזיות, שליטה סקטוריאלית או אחרת במשק -כולם פועלים בכדי לשמר יתרונות יחסיים לאורך זמן; אם בדרך המלך - על-ידי שינוי הממשל - ואם בדרכים ישירות פחות. כי אם מניחים לממשלה שסבורה שאינטרסים סקטוריאליים חזקים מדי הם רעה חולה למשק להתנהל על-פי הלך מחשבה זה זמן רב מדי, היא עשויה להצליח בביצוע שינויים מבניים מרחיקי לכת; ולכן, אסור לאפשר זאת. בתוך קבוצת "הדמוקרטים-המותנים" ישנה נציגות של סקטורים שהאידיאולוגיה הפוסט-מודרנית, הפוסט-ציונית ואפילו האנטי- יהודית, הן עיקר העיקרים והם אינם מתעניינים בשום דבר אחר זולת שאלת יחסי דת ומדינה במדינת לאום יהודי. הם יודעים היטב שיהדות היא גם לאום וגם דת, אבל מתעלמים מכך במכוון. לדידם כל העולם הראוי חייב להיות בנוי מקשה אחת ויש להחיל כולם את אותם עקרונות אידיאולוגיים, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו. לדידם יהדות היא אנכרוניסטית ובמקרה הטוב הם מוכנים לסבול אותה כדת, אבל לא כתרבות, כלאום, כתורת מוסר או כהיסטוריה מפוארת. בכדי שכך יקרה, יהיו ביניהם מי שיכתבו ספרים שיעסקו בשאלה מי המציא את העם היהודי, או יצרפו קולם ברוב איוולתם לאיסלאם או לנצרות כנגד עושרה הרוחני המיוחד של היהדות. בכדי לקיים אידיאה מטופשת של אינדיבידואליזם אבסולוטיסטי שעומד בניגוד גמור לטבע האנושי שחותר לדואליזם אישי וחברתי החיים בצוותא, דואליזם שאינו יכול להתקיים באינדיבידואליזם אבסולוטיסטי. ובכדי לקיים ניסוי בוסר נוסף של האידיאה הכושלת שלהם הם מוכנים להחריב את העולם הישן עכשיו, תוך הבטחה שהם אינם יודעים לקיים, שאחר-כך יהיה טוב יותר. בעולם שראה כל כך הרבה תנועות טוטליטריות שהביאו עליו כל כך הרבה אסונות, איך עלינו להסתכל על מי שאינם רוצים ללמוד דבר מההיסטוריה? לדידי, הם אנרכיסטים בלתי-מאוזנים ובלתי-אחראיים ושומר נפשו ירחק מהם. ואם פרוש הדבר שיהיו כמה אלפים מזן זה שיהגרו לברלין, לונדון או פריס - אין לי ספק שנעמוד בכך, ונעמוד יפה.

ויש עוד כמה וכמה קבוצות "מוכות גורל" אך בעות ערך סגולי דומה. המשותף לכולם כפי שראינו הוא תחושת ה"אתה בחרתנו" והצורך לשמר את הגחלת, מה שנהוג לכנות אינטרסים אגוצנטריים משותפים. בעקבות "צוק איתן" נפלו לידם של "הדמוקרטים-המותנים" שתי הזדמנויות חדשות-ישנות לחולל מהומה ציבורית ואנו עדים למחול השדים החדש המתפתח סביבן לאחרונה: א. "המנהרות" ליד עוטף עזה; ב. יוקר המחיה - או המילקי של ברלין. אין ספק שישובים המתגוררים לאורך קו גבול נתונים דרך קבע לסכנות הפגעות רבות יותר ממי שחי בריחוק מקום משם. השאלה מאילו אמצעים בדיוק אתה או יקירך נפגעים איננה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא רמת הסבירות להפגעות או חריפות הסיכון, ויעילות דרכי ההתמודדות. אין ביטחון מוחלט ומעולם לא היה בשום יישוב לאורך גבולות ישראל. רמת הסיכון הגבוה נעה מאזור לאזור כפונקציה של השתנות התנאים הגיאו-פוליטיים. פעמים היה המוקד לאורך גבול עזה או בעזה, פעמים בגבול הצפון, סוריה או לבנון, ופעמים במזרח, ירדן או איו"ש. אילו עסקו התושבים על גבול עזה ופרנסיהם בשאלה: מול רמת הסיכון העכשווית כפי שאנו מכירים אותה אחרי "צוק איתן", האם הפתרון הישראלי הקיים הוא הטוב ביותר שביכולתנו לתת? ניחא, ואפילו סביר ומתבקש. אילו הייתה המסקנה שלא מיצינו את היכולות וצריך להתאמץ יותר, הייתי מקבל זאת ותומך בדרישה. אבל כאשר הופכים את המציאות הביטחונית משאלת התגוננות אזרחית או הגנה על האזרחים, לשאלה של כפיית פתרון מדיני שאינו רצוי לרוב הציבור, זו כבר תעמולה פוליטית וחוצפה אזרחית. ועל כך אני אומר לתושבי הישובים ב"סובב עזה" או "עוטף עזה", כרצונכם: מי שנמצא בישובים אלה במטרה לכופף את ממשלת ישראל להכנע ללחצים ערבים או בינלאומיים - שיסתלק משם, ויפה שעה אחת קודם. לא אלמן ישראל. בניגוד למתחזים שונים בשיח הפוליטי שלנו, אני מכיר בזכותה של המדינה לקבוע סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים, ולהחליט שאזור מסוים, בעיה מסוימת או קבוצת תושבים במצב סיכון מסוים, קודמים לאחרים. כך בעזה, כך באיו"ש וכך בגבול הצפון. קראתי לאחרונה, למשל, את דעתו של איתן הבר באותה סוגיה: "שבר או הצלה?" (ידיעות אחרונות -דעות, 12.10.14). כחלק מקבוצת ה"דמוקרטים-מותנים" על-פי הדעות שהוא משמיע, מנסה הבר לשכנע את הציבור שבעיה ישראלית לאומית היא שקבוצת אזרחים שינתה את דפוסי מחשבתה והתנהגותה והיא מביעה כיום דעות אחרות משהביעה בעבר. ובעקבות הדעות האחרות היא גם נוהגת אחרת בפועל. בגבול עזה, השינוי הוא עקירת תושבים רבים מהאזור בימי "צוק איתן" מחשש הפגעות. והוא מביא את סיפור הבריחה מת"א והמרכז בימי מלחמת המפרץ הראשונה בכדי להסביר שכבר היו דברים מעולם. וכי עמדות אלה הן ביטוי "מודרני" או עכשווי לשינויים שחלו בהשקפות העולם של חלקים בציבור. ומשום כך צריכה מדינת ישראל לעצב מחדש את מדיניות הביטחון הלאומי שלה; אלה שטויות. אני חושב שהוא מגמתי בתאוריו, טועה בפרשנותו וסבור שפרשנות זו באה לשרת פוליטית את החוגים המבקשים לנגח את הממשלה. הדברים היו מעולם כמעט בכל מערכה שבה נאלצו אזרחים לא חמושים, שאינם נשענים על אידיאולוגיה מלכדת ועל לכידות קבוצתית חזקה במיוחד, לעמוד מול איום של אלימות צבאית. מחזה כזה ראינו במלחמת לבנון השנייה (2006), במלחמת יום הכיפורים (1973) בגולן אבל לא בדרום, בתקופת הפדאיון (שנות ה- 50) לאורך רצועת עזה ועוד, אבל לא ראינו בישובי יש"ע גם בימים הקשים ביותר שלהם, ולא ראינו בישובי חומה ומגדל או בתקופת מלחמת העצמאות. עצם הצורך של אזרחים לא חמושים להתגונן מפני איום צבאי קיים תמיד וצורך זה מלמד רק דבר אחד: על המדינה לעשות כל שלאל ידה להסיר לגמרי ותמיד איומים צבאיים - קונבנציונליים או בלתי קונבנציונליים מאזרחיה. מפני שם נקבל חלילה כצודקת את התיזה של הבר, שאופיינית לרבים מחכמי "הדמוקרטים-המותנים", בעייתה של ישראל חמורה לאין ערוך משאלת תושבי עוטף עזה. ואם כך, אזי לא מה שאומר קומץ התושבים סביב עזה הוא נושא הדיון, אלא כושר ההישרדות של ישראל.

סוגיית המילקי הברלינאי מול המילקי שלנו, היא סוגיה בעלת אופי דומה, שמוצגת לפתחנו מזוית הסתכלות שונה. מילקי הוא מזון שניתן להתקיים בלעדיו חיים שלמים. אבל ברור גם שהמילקי אינו נושא הדיון אלא מהווה סמל לבעיית יוקר המחיה בישראל, שבחלקו הוא אינו סביר. אני מדגיש שבחלקו בלבד, משום שרוב הדוגמאות המובאות בעניין המילקי הן חלקיות, חסרות ומוטות אידיאה פוליטית. אם זוכרים באותה הזדמנות שיש בקהילה האירופית לפחות עוד 30 ערי בירה שהמציאות בהן דומה יותר למציאות אצלנו מאשר למציאות בברלין, ובעולם הרחב כך על אחת כמה וכמה, וכי ברוב המקומות הללו פרט למילקי רוב התנאים אינם אטרקטיביים לישראלים וכי הדברים באים כעסקת-חבילה, אזי ברור שברלין לא נבחרה במקרה, וכי המחליטים על הבחירה לא דאגו במיוחד ליוקר המחיה בישראל, אלא למסע האנטי-ממשלתי המתנהל בערוצים רבים ושונים. אולם, מי שמסיק מסיפור המילקי מסקנה שהפתרון לקשיים כלכליים כאן הוא "הפגנת ירידה מהארץ" ודווקא לברלין, הוא פשוט שוטה. המהלך אנלוגי בקרוב למה שעושה דאעש במטרה לתקן את דרכם של הכופרים - הוא כורת את ראשם במקום לחנכם מחדש. ברור שזו תגובה מוקצנת עד כדי היסטריה או סתם פרובוקציה. מבחינתי, מי שרואה במהלכי ירידה פתרון לנוחיות אישית ע"ח הציבור המדינה והעם היהודי, בליבו - גם אם טרם הודה בכך - הוא כבר משומד. גם היורדים בארה"ב, ברובם הגדול, נמצאים בנקודת תודעה כזו, גם אם הם מתמרמרים כשאומרים להם זאת. בשעתו, בימים הרחוקים שרבין היה ראש ממשלה צעיר בקדנציה הראשונה שלו ועדיין העמיד בראש סולם העדיפויות הלאומי-חברתי את הסולידריות ולא את מוטיב "ההגשמה עצמית" האולטרה-אגוצנטרי, כינה את הישראלים שוכני החוף המערבי בארה"ב (ולא רק אותם) "נפולת של נמושות", ועורר עליו חמת רבים. אני סבור שצדק אז ולא כאשר חזר בו מאוחר יותר וניסה למתן את הדברים "ולהבין את היורדים" - אין מה להבין. זו בחירה בין להיות חלק מכאן לבין להיות חלק משם. כך זה בכל המבחנים שבהם נוטשים יחידים את קבוצת-האם הבסיסית שלהם ומחליפים אותה במסגרות חברתיות אחרות. בין אם הדבר נובע מטעמים חומריים, שאז הוא חמור יותר מוסרית, ובין אם הוא נובע מטעמים "מצפוניים" או כאלה שמתחזים למצפוניים, "המרת זהות" היא תמיד שבר דו-צדדי ובהוויה היהודית הפוסט-שואתית, היא חריפה במיוחד. בקונטקסט של הירידה אני מתחבר ללא סייג לעמדה המקורית של רבין הטענה העקרית שלי היא שמבחן המעשה איננו אישי בלבד. השאלה אם יורד השיג דוקטורט בארה"ב ביתר קלות, פיתח שם סטארט-אף ביתר קלות או עשה עסקים טובים במסחר או בנדל"ן מהר יותר ובגדול יותר, אינה השאלה היחידה שעל-פיה יש לבחון את מעשיו. הבחינה הלאומית-חברתית חשובה לא פחות, ואם בבחינה זו מאובחן כשל, אזי המהלך בסיכומו של דבר הוא מהלך כושל.

לכן, אילו היה הדבר בידי, הייתי קובע בחוק שאזרחים ישראלים שחיים מחוץ לישראל ברציפות למעלה מ-5 או 7 שנים, יאבדו את אזרחותם. הם יוכלו לשוב ולרכוש אותה לאחר שיחיו בארץ ברציפות לפחות אותו פרק זמן שחיו בחו"ל, וישלימו את כל תשלומיהם לקרנות הזכויות הסוציאליות שמעניקה המדינה לאזרחים שחיים בה, משרתים בה, משלמים בה מיסים ותורמים לכוחה ולרווחתה ולעצם קיומה. כללים אלה קיימים בצורה כזו או אחרת גם במדינות אחרות לרבות ארה"ב, ואין סיבה שישראל לא תלחם בצורה אפקטיבית בכל צורת התנהגות שתבקש לפגוע בה או להכביד עליה או תעשה כך בפועל. ובנימה אגואיסטית אפשר לומר: אף אחד כאן אינו צריך לשמור על המולדת במובן הרחב ביותר של המילה עבור "אבירי המילקי", או פרזיטים אחרים. נגעתי עד כה במספר דוגמאות המבטאות את מחזות האבסורד להם אנו עדים זה זמן מה כדרכים שהייתי מכנה מלוכלכות לנהול ויכוח ציבורי דמוקרטי לגיטימי. לאותן תופעות ניגוח במסווה של "הומניזם" ניתן לשייך גם את פרשת הטיפול במסתנני מזרח אפריקה שמתרכזים בדרום ת"א ומשבשים באופן חמור את חיי התושבים שם. אני רואה באור דומה את התנהלותם של אירגונים כ"שלום עכשיו", ומלחמתם הפוליטית בהתישבות יהודית ביהודה ושומרון, כשכל האמצעים כשרים בעיניהם והם הופכים למעשה כלי לניגוח ממשלת ישראל ועם ישראל בידי ממשלות וארגונים שידידותם או דאגתם לישראל מוטלת בספק. המאבק המדיני-אידיאולוגי-משפטי של "שלום עכשיו" שמוקד לאחרונה בחשיפת פעילות התישבותית ישראלית לא חדשה באופן שיפגע פגיעה קשה ככל האפשר בראש הממשלה ובמשימותיו הלאומיות מול הקהילה הבינלאומית שעה שהוא נמצא בחו"ל, הוא מעשה נבזי במיוחד. התנהלות זו שייכת לקטגוריית המעשים המפוקפקים של "הדמוקרטים-המותנים" במאבקם האנטי-דמוקרטי נגד סמכותה של ממשלה ישראלית נבחרת לבצע מדיניות שאותה נבחרה ליישם על-ידי רוב הציבור שנתן בה אמון.

בדיון מסוג זה, אי-אפשר שלא להתייחס לממשלה ולתפקודה. אין ספק שמצבה של ישראל לא פשוט, ונתניהו נתפש על-ידי "הדמוקרטים-המותנים" כאן ומפעיליהם ומממניהם מעבר לים כמכשול שיש לסלקו, וכמעט כל האמצעים כשרים לכך. ברור גם שככל שהם מקצינים את מהלכיהם, הם מחזקים את נתניהו ודוחים את נפילתו. אי-אפשר שלא להודות שנתניהו מנסה ומצליח פעם אחר פעם להרים את הכדור ליריביו להנחתה נגדו ומקל עליהם מאוד את המלאכה. פעם הוא עושה זאת מול העולם, פעם מול הציבור הישראלי ופעם מול חברי מפלגתו. הפרנויה הפוליטית שלו מדאיגה מאוד, משום שהוא מתקשה להבין מתי מעשה של "המריית" פיו הוא בגדר סיוע אמיתי וחשוב (כגון, תמיכת סער בבחירת ריבלין לנשיא), ומתי הוא ניסיון חתירה תחתיו (מהלכיו של ליברמן, ועצמאותה המדינית-משפטית של לבני). מנהיג אמיתי צריך להיות מסוגל לסופף תחת מוטת השליטה של כנפיו הפוליטיות פוליטיקאים בעלי יכולת ולהפעילם נכון. כשהוא מצליח בכך, זה עבורו מכפיל כוח. ומאידך-גיסא, מהלכיו שגררו את פרישתו של כחלון היו משגה פוליטי, טיפולו בגדעון סער היה משגה פוליטי חמור שעוד יתנקם בו, כפי שהשתלחויותיו והתקפותיו על בנט ערב הבחירות האחרונות היו משגה שגזל מהליכוד מספר מנדטים. עתה הוא מנסה להשתלט על הליכוד באמצעות מניפולציות ועסקות "מסריחות", ושוב יכה בכך בראש וראשונה את עצמו. במקום לבנות את עצמו כמנהיג לאומי ע"י עיצוב וייצוב מחדש של המפלגה ודרכי התנהלותה, במקום להביא לוועידת המפלגה עמדה מדינית מגובשת בשלוש הסוגיות הראשיות שמעסיקות כיום את ראש הממשלה - ביטחון, כלכלה וחברה - ולתקן, במסגרת המפלגה דווקא, כל מה שהשתבש בהתנהלות הממשלה בשנתיים האחרונות, הוא ממשיך להתנהל כבורסקי קטן שנמנע כמעט במפגיע מכל צעד בעל משמעות - מבית או מבחוץ. מה חושב ראש הממשלה על: התהליכים בעזה. דברי מזכ"ל האו"ם והתנהלות האו"ם וסוכנויותיו בכלל בשטחי איו"ש. ההתערבות בעניינים הפנימיים של ישראל ע"י אירופה וארה"ב. למה הוא שואף מול מדינות האזור - מה לדעתו יוכל להביא לפריצת דרך ומה לא יכול להביא לכך - לא חשוב שכולנו נדע זאת? מה עמדתו וכיצד הוא מתכוון להסדיר את הברדק השורר בתיחום הפרדת הרשויות בישראל. הגירה לישראל וממנה (לרבות עליה וקליטה) - מהו החזון? בתחומי הכלכלה - מחירים, דיור, פערי הכנסות, שחיקת שכר - למה הוא שואף מתי ובאיזה אופן נוכל לממש זאת? ביטחון לאורך הגבולות והסבולת של ישראל מול שחיקה מתגלגלת בהרתעה. ובסה"כ: חזון ישראל 2035 - לאן כולנו אנו הולכים או רוצים ללכת? טוב היה עושה ראש הממשלה אילו עיין לפעמים, בנאומיו הפרוגרמתיים הגדולים של בן-גוריון, והשמיע אותנו דברים ברוח זו. יש לו שעת כושר של בלעדיות תדמיתית-מנהיגותית - שהולכת ונשחקת בגלל התנהלותו - להציב עצמו מעל לקטנות-היום וקטני-השעה ולהעניק לציבור גם תשומת לב וגם התעלות-רוח. ובמקום זאת הוא מתנהל במחשכי המינהרות, ובחרכי הקומבינציות, שאולי יותירו אותו לעוד פרק זמן קצר על-כנו, אבל לא תהיה תפארתו על-כך. ראש-ממשלה אינו צריך להדרדר לעיסוק בזוטות, משום שאם יעסוק בהן לא יוותרו לו זמן ואנרגיה לעסוק בדברים הגדולים והמכריעים. אל יבינו אותי קוראים לא נכון. ראשית, אני מתייחס להסדרות מבית כחשובות הרבה יותר משאלת שרידותו או תדמיתו של אבו-מאזן. שנית, אינני מאמין ברצונם של הערבים בשלום, לכן, פתרון שתי המדינות אינו ישים והביטחון קודם לשלום. שלישית, האיומים על ישראל אמיתיים ודורשים עיצוב חדש וחכם של דוקטרינת ביטחון לאומי מציאותית לישראל (לא חיקוי מטופש של הגישה המערבית המתחסדת). רביעית, ישראל לא תהייה ריבונית אם לא תתנהג כמדינה ריבונית; כלומר, מדינה שיודעת להגדיר מהם האינטרסים החיוניים שלה ומוכנה להלחם בכדי לממש אותם או לשמור עליהם. חמישית, המציאות העולמית מעניקה לנו שעת-כושר, להגביר משמעותית את העוצמה הדמוגרפית היהודית בישראל, ע"י עליה, קליטה ומינוף תנועת הגירה חיובית כזו לחיזוק והעצמת הכלכלה; אסור לפספס זאת. כל אלה עומדים לפתחה של הממשלה, והיא יכולה, בעזרת מנהיגות ראויה, להחליף מכל וכל את סדר היום שלנו, ממסחרה מטופשת על מילקי וכיבוש מרכז הליכוד, לצד סטגנציה מסרסת מדינית עד שיתעורר אבו מאזן או יעלם, לתנופת התחדשות והתחזקות.