רבין בצבת השמאל הישראלי

אני דווקא מרוצה מכך ששוב דוחקים לפינה את "פולחן רבין" אלה שאינם מבינים לאשורה את הדינמיקה הפוליטית הפנימית והחיצונית בישראל. כבר נאמר פעמים רבות בעבר שהמורשת הפוליטית של רבין, כפי שנהוג לכנות זאת בחוגים "המתקדמים" שלנו, חוצה את העם במקרה הטוב, (מבחינתם) ומפלגת אותו לציונים ולפוסט-ציונים במקרה הרע (מבחינתם). לעומת זאת, רצח ראש ממשלה הוא נושא בו קיים קונצנזוס רחב מאוד בציבור השולל את הרעיון ואת המעשה גם יחד מכל וכל. להערכתי, נושא "פתרון שתי המדינות" כאידיאה מדינית שמתחמקת מהגדרת עצמה וזיהוי עצמי קונקרטי ומפורש עד כדי קוצו של יוד, נמצא על סף מיתת-נשיקה מידיהן של שלוש "אלמנות שחורות": א. הציבור הישראלי ברובו איבד בו את אמונו, בעיקר על-רקע התנהלותם של הערבים בכלל והפלשתינים בפרט; ב. הציבור הפלשתיני ברובו אינו מעוניין בו משום שאין בו תשובה "שלימה" לשאיפות ולציפיות של ציבור זה למהותו של פתרון של פשרה עם העם היהודי; ציפיות הפלשתינים הן "כניעה" ישראלית למה שהוא ונציגיו קוראים "תנאי המינימום" להסדר. אבל בעיקר אין הוא מוכן להכרה הדדית והשלמה; ג. המערב המתחסד מנסה לכפות אותו על הצדדים, מבלי לקרוא לילד בשמו: פתרון כפוי, משום שהוא אינו מוכן להשקיע בנושא את המאמץ והמשאבים הדרושים לתיקון שגיאות מן העבר הקולוניאלי שלו על-ידי עיצוב ומימוש של פתרון ראלי. פתרון כפוי הוא מרשם לכשלון ידוע מראש, כפי שנחל כל פתרון כפוי קודם באזור זה. פתרון חייב להיות יציר כפיהם של הצדדים לסכסוך מתוך הכרה שלהם שהדבר משרת אינטרסים חיוניים של שניהם, ואינו מסכן סיכון קיומי אף אחד מהם. הצדדים האמיתיים לסכסוך אינם ישראל והפלשתינים, אלא ישראל ו"העולם הערבי" הסוני, המכונה "מתון". אין הגיון מדיני, אסטרטגי או היסטורי לעשיית ויתורים ישראלים משמעותיים שעיקרם טריטוריאלי, ללא השלמה מהותית עם ה"עולם הערבי" כולו, סיום הסכסוך, הסכם שלום מלא ויחסים דו-צדדיים מלאים. הסכם כזה חייב להתבסס על הכרה הדדית בזכויות לאומיות וריבוניות בארץ-ישראל. לכן, ולאחר מספר אכזבות קשות מנסיונות קודמים מול הפלשתינים, פועל כיום ראש הממשלה ובצדק להסדר תוך מעורבות חיובית אזורית של "העולם הערבי"; זהו תנאי הכרחי. זהו מצב שיש בו מענה חיובי פוטנציאלי ומעשי גם לאיומים והתפתחויות אזוריים שאנו נתונים בעיצומם. כשם שהסדר כפוי על-ידי מעצמות וגורמים בינלאומיים מחוץ לאזור בלתי-מעשי, גם הסכמים אולטימטיביים נוסח התוכנית הסעודית, אינם ברי-ביצוע. יש רק שתי דרכים מעשיות להתקדם: 1. כפיה של צד אחד על הצד האחר על-ידי שימוש בכוח רב; 2. פשרה היסטורית מושתתת על ויתורים הדדיים מהותיים, שתוצאתם המדינית-ביטחונית והגיאופוליטית היא מבנים ארגוניים מדינתיים, עצמאיים וריבוניים ובעלי יכולת קיום עצמאי לאורך זמן בתנאי שינוי ואי-ודאות. רצח רבים אינו צד לדיון זה, משום שגם המורשת הפוליטית שמנסים ליחס בעלי-עניין להסכמי אוסלו - הביטוי הפורמלי למורשת הפוליטית הרבינית - אינה צד להסדר מסוג זה; היא הייתה בלידתה ונותרה עד היום בלתי-מציאותית, חלום באספמיה. ואנו רואים פעם אחר פעם שהחלומות באספמיה קורסים לנגד עינינו בזה אחר זה. מי שאינו רוצה להפוך את אירוע רצח רה"מ רבין לאפיזודה היסטורית שרק מעטים מוכנים לראות בה אירוע שכל כולו שלילי ואחרים רואים בו חלק ממאבק פוליטי - אידיאולוגי לגיטימי לגמרי למניעת קטסטרופה מדינית-לאומית, שנעשה בו שימוש באמצעים פסולים; מוטב יפריד את אירוע הרצח מהוויכוח על מהות הפתרון הפוליטי הנכון והרצוי לסכסוך הישראלי-ערבי. התפקיד שלנו כישראלים היה ונותר לשכנע את הערבים להגיע לפשרה היסטורית כוללת בארץ-ישראל על בסיס של הדדיות (נוסח הסכם פייסל-ויצמן, למשל). כל מי שמעודד פתרון מסוג אחר, מרחיק את הפשרה ואת סיכויי השלום ומדגיש ומחזק את הקרעים בעם. קשה עד בלתי-אפשרי להבין מדוע שדווקא נאמני רבין ירצו לחולל בשמו ועם שמו רעות אלה.