מפת דרכים

בקרב המוסלמים השיעיים הייתה קיימת בדרך כלל עוינות כלפי ישראל והיהודים על-רקע דתי-תיאולוגי, ופוליטי. הבולטים מבין אלה הם החhזבאללה והמשטר המהפכני באירן ב-1979 (לפני כן, בתקופת משטר השאה, התפתחו יחסים טובים בין אירן וישראל, וגם היום אירנים רבים אוהדים את המערב ואת ישראל). אכן, המשטר האירני וארגון חיזבאללה הם אנטי ישראלים קיצוניים, אך מנסים להבדיל בין יהודים וציונים; בפרלמנט האירני יש נציג יהודי, וחיזבאללה סייע לפני שנים להקמת בית כנסת בבירות. תנועת אמל, המייצגת לפחות מחצית האוכלוסייה השיעית בלבנון, ניהלה דיאלוג פוליטי חשאי עם ישראל במשך שנים, ופעלה נגד אשף הסוני-פלשתיני. לבסוף, גם אזרבאיג'ן השיעית (חילונית) מנהלת מזה שנים יחסים דיפלומטיים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל.

הקבוצות הסוניות-מוסלמיות הקיצוניות במזרח התיכון ומעבר לו, הן: הסלפים, או והאבים-סלפים (בעיקר בערב הסעודית), הג'האדיסטים, או סלפים-ג'האדיסטים, בעיקר תחת כנפיו של ארגון אל-קאעידה הפאן-איסלאמי, וגם שלוחות מיליטנטיות של האחים המוסלמים (איח'ואן) בארצות ערביות שונות. כל הקבוצות הללו מאמצות את האידיאולוגיה הסלפית על גווניה ופרשנויותיה השונות, אך לכולן אג'נדה משותפת: שיבה למקורות האיסלאם על-פי מוחמד, כפי שחיו אבותיהם (סלף) בתקופה ההיא, ובמהלך שלושת הדורות הראשונים אחרי מוחמד. כל הקבוצות הללו שואפות לאמץ את החוק האיסלאמי (שריעה) בארצותיהן ולהפיל משטרים סוררים ומושחתים, כמו גם להילחם נגד האימפריאליזם המערבי, הציונות וישראל. קבוצות שונות מקרב הסלפים והאחים המוסלמים דוחות את השימוש באלימות ומעדיפות מהפכות עממיות או בחירות ליצירת משטרים איסלאמיים דמוקרטיים. ארגונים אחרים, ובעיקר בקרב אל-קאעידה, דוגלים בשימוש באלימות ובמלחמת קודש (ג'האד) על-מנת ליישם יעדים אלה לקראת הקמת ח'ליפוּת איסלאמית בעולם המוסלמי ומעבר לו. ראוי לציין כי ההכרזה של אבו בכר אל-בגדדי, מנהיג "המדינה האיסלאמית" על הקמת ח'ליפות כזו, נתקלת בהתנגדות חריפה מצד חכמי דת סונים בכירים, ובהם שיח' יוסוף קרדאוי וראשי אל-אזהר.

זו צמחה במאה ה-18 בחצי האי ערב, באמצעות שיתוף פעולה בין מנהיג מוסלמי אדוק, מחמד אבן עבד-אל והאב, וראש שבט חשוב - מחמד אבן סעוד. הללו הקימו את המלוכה הסעודית המבוססת על רעיונות ופרשניות פוריטניות של האיסלאם, כפי שבאו לביטוי בקוראן ובחדית', כגון התנגדות לחידושים באיסלאם, ולפולחן קדושים וקברים. מלבד ערב הסעודית גם קטר ואיחוד האמירויות הן והאביות (כמחצית מאוכלוסיותיהן), ומשתמשות במשאביהן הפיננסים לשם הפצת המסרים הדתיים-תיאולוגיים בארצות ערביות, מוסלמיות ואירופיות. זאת על-ידי הקמת מסגדים, חנויות ספרים ואמצעי תקשורת (למשל ערוץ אל-ג'זירה של קטר). אולם למרות התנגדותן האידיאולוגיות למערב הנוצרי (ולישראל), מדינות והאביות אלה פיתחו יחסים, כלכליים, ביטחוניים ופוליטיים משמעותיים עם המערב, ובעיקר עם ארה"ב. כאמור לעיל, סעודיה אף יזמה את תוכנית השלום עם ישראל, וקטר ארחה במשך שנים משרד אינטרסים ישראלי. לוהאבים יש איבה היסטורית-תיאולוגית לאיסלאם השיעי, גם לקבוצות מוסלמיות סוניות שונות, אם כי עמדותיהן מושפעות גם משיקולים פוליטיים. כך למשל קיים שוני בעמדות ערב הסעודית וקטר כלפי אירן, כאשר סעודיה מתנגדת וקטר מקבלת; כלפי האחים המוסלמים כולל חמאס - סעודיה מתנגדת וקטר תומכת. הוהאבים הסלפים ה"אותנטיים" מתנגדים גם לסלפים ה"מודרניים".

תנועה זו נוסדה במצרים במאה ה-19 על-ידי שלושה אינטלקטואלים מוסלמים: ג'מאל אל-דין אל-אפע'אני, מוחמד עבדו ורשיד רידא. הם שאפו להתאים את האיסלאם למודרניות המערבית, בין השאר בטענתם כי מודרניות זו נובעת ומושפעת מערכים והישגים איסלאמיים (כולל מדע ודמוקרטיה). בנושא החוק האיסלאמי הם העדיפו את הגישה הפרגמאטית על זו הדוגמאטית, אך הדגישו את דבקותם באידיאולוגיה הסלפית המקורית. תפיסה סלפית-מודרנית זו אומצה בידי תנועת האחים המוסלמים שנוסדה במצרים בשנת 1928 על-ידי חסן אל-בנא, והתפשטה לארצות ערביות אחרות. ה'אחים' קראו למהפכה עממית לא אלימה, ולייסוּד מדינה מוסלמית המבוססת על חוקי השריעה; אך באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת, אידיאולוג התנועה - סייד קוטבּ - התפצל והניח את היסודות לתפיסה הרדיקלית של הג'האדיזם (מאבק מזוין). אידיאולוגיה זו, אשר שלבה בתוכה גם רעיונות סלפים מקוריים, הפכה לבסיס התנועות הג'הדיסטיות ו\או הסלפיות-ג'הדיסטיות בארצות ערב השונות, כשהידוע מביניהן הוא הארגון הפאן-איסלאמי אל-קאעידה

כאמור, האג'נדה המקורית של האחים המוסלמים דגלה במהפכה איסלאמית עממית בלתי אלימה, אך במהלך השנים אמץ הארגון את דרכי המאבק המזוין נגד משטרים רודניים במספר מדינות ערביות. ניתן לראות את התהליך באופן בולט בסוריה, היכן שהאחים המוסלמים לחמו באלימות נגד ממשלת הבעת' באמצע שנות ה-60, שנות ה-70 המוקדמות וכן בשנות ה-80 של המאה ה-20. כיום הם מהווים מרכיב חשוב במאבק נגד משטרו האכזרי של בשאר, ודוגלים בסוריה דמוקרטית. גם בירדן פועל פלג אחד של ה'אחים' באגרסיביות נגד הממשלה, בעוד שפלג אחר משתף פעולה עם המלך. במצרים, מפלגת האחים המוסלמים - 'חרות וצדק' - זכתה ב-45% מקולות המצביעים ומועמדה לנשיאות, מחמד מורסי, זכה ב-52% בבחירות דמוקרטיות חופשיות. משטרו של מורסי, שהחזיק מעמד רק כשנה, נמנע משימוש באלימות ליישום סדר היום הפוליטי והחברתי שלו. הוא דגל במשטר דמוקרטי-מוסלמי ובשוויון בין נשים וגברים, מוסלמים, נוצרים ויהודים. הנשיא מורסי המשיך ביחסים הדיפלומטים עם ישראל ותיווך בינה לבין חמאס בהשגת הפסקת אש לאחר מבצע עמוד ענן ב-2012. יש לציין שגם המשטר החדש שהוקם בתוניסיה ב-2011 נשען על תנועת הנהדה, שגם היא מסונפת לאחים המוסלמים. המשטר הוא דמוקרטי ליברלי ופרו-מערבי, ומעלה על נס זכויות אדם ובכלל זה נשים. גם המשטר הקיים בטורקיה מזה שנים הוא מוסלמי-דמוקרטי, מיסודם של האחים המוסלמים. במשך שנים הוא ניהל קשרים אסטרטגים וכלכליים טובים עם ישראל, ולאחרונה תומך בעמדות החמאס.

הוא פלג של האחים המוסלמים אשר צמח מארגון אל-מוג'מע אל-איסלאמי (המרכז האיסלאמי), שהיה בעל צביון חברתי, תרבותי ודתי בלתי אלים. בשנות ה-70 וראשית ה-80 הוא אף טופח על-ידי ישראל במאבקה נגד אש"ף. מתוך ארגון זה התפתח החמאס ב-1988, לאחר האינתפאדה הראשונה (דצמבר 1987) עם אידיאולוגיה אנטי-ישראלית ואנטי-שמית, ומאבק אלים נגד ישראל והיהודים. אולם באג'נדה הפוליטית של חמאס יש מקום לתהדיה (רגיעה), הודנה (שביתת נשק) ואפילו להסדר פוליטי ארוך טווח עם ישראל. זאת בתנאי שישראל תסכים להקמת מדינה פלשתינית ברצועה ובגדה, עם אל-קודס (ירושלים המזרחית) כבירתה, ושליטה במסגדים שעל הר-הבית; וכל זאת בכפוף למשאל עם פלשתיני (חמאס ניצח בבחירות הכלליות-דמוקרטיות בגדה וברצועה ב-2006).

אל-קאעידה נוסדה ב-1988 על-ידי סעודי מוסלמי-פנאטי, אוסאמה בן-לאדן. לאחר הירצחו (בפקיסטן, מאי 2011) הנהיג את הארגון ד"ראיימן זוואהירי, רופא מצרי, ששירת לפני כן כראש הג'האד האיסלאמי המצרי. במקביל לביצוע המגה-טרור בארה"ב ב-11 ספטמבר 2001, חתרה אל-קאעידה ללא לאות להפלת המשטרים הפרו-מערביים ה'מושחתים' בעולם הערבי והמוסלמי, כמו גם למלחמת ג'האד נגד התרבות היהודית-נוצרית ('יהודים וצלבנים') והקמת ח'ליפות איסלאמית. ארגון זה נלחם גם נגד האחים המוסלמים הסונים, וכן נגד אירן וחיזבאללה השיעיות, כשהוא ממומן מתרומות של תומכים מוסלמים סונים עשירים, וייתכן שגם מסחר בסמים. תחת הדרכתה ו\או בהשראתה של אל-קאעידה, קבוצות ג'האדיסטיות לא מעטות פועלות לאחרונה במקומות רבים בעולם ובמיוחד במזרח התיכון, כגון: 1) קבוצות ג'האדיסטיות-סלפיות שולטות באזורים שונים בסיני המצרית, ומהוות איום הן לישראל והן למצרים; 2) "חזית התמיכה" (ג'בהת אל-נוצרא) באזור הצפון-מזרחי של סוריה בקרבת הגבול העירקי, וכן באזור הדרומי הקרוב לגבול הישראלי - הנלחמת נגד משטרו של בשאר אסד; 3) "המדינה האיסלאמית בעירק ובסוריה רבתי" - דאעש, שהפכה לאחרונה ל"מדינה האיסלאמית", שדוגלת בהקמת ח'ליפות איסלאמית והטלת השריעה. הללו נלחמים נגד קבוצות מוסלמיות סוניות ושיעיות באלימות רבה, ולאחרונה כבשו את עיר הנפט מוסול ואזורים סמוכים בצפון מערב עירק; וכן בצפון מזרח סוריה ובגבולותיה עם לבנון וטורקיה. כיום מהווה ארגון זה סכנה חמורה לשלמותם של עירק וסוריה; 4) בדרום תימן, ארגון אנצאר אל-שריעה (תומכי השריעה) השתלט על העיר אבּייאן, לא רחוק ממֵצר עָדן בעל החשיבות האסטרטגית; 5) בבנגזי, לוב, כוחות ג'יהאדסטים חמושים אשר אינם סרים למרות הממשלה, רצחו את השגריר האמריקני דאז, כריסטופר סטיבנס, בספטמבר 2012; 6) קבוצה ג'האדיסטית אחרת של אנצאר אל-שריעה בתוניסיה, קראה תיגר באופן גלוי על הסמכות הממשלתית במספר ערים, בטענה ל"הגנה על בני אדם, על רכוש ועל הקוראן"; ג'האדיסטים תוניסאים לחמו עוד קודם לכן במאלי ובסוריה (בפברואר 2013), לצד לוחמי אל-קאעידה אחרים; 7) בוקו חראם ('ספר אסור' -התנגדות לחינוך מערבי) נוסדה בניגריה ב-2002, ונלחמת באכזריות רבה נגד נוצרים ובעד הקמת מדינה איסלאמית; 8) ברצועת עזה, הג'האד האיסלאמי, אשר נוסד בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, נלחם נגד ישראל ומתחרה עם חמאס על השליטה בעזה. למרות היותו ארגון סוני, הוא נתמך על-ידי אירן השיעית. ניתן לסכם כי לישראל יש אינטרס חשוב לפיתוח קשרים אסטרטגים-ביטחוניים, פוליטיים וכלכליים עם מדינות האיסלאם הסוניות, ובתנאים מסוימים גם עם ארגונים סונים כגון "האחים המוסלמים" וחמאס - נגד שני האיומים האזוריים המשותפים: מחד-גיסא, ארגוני אל-קאעדה ובעיקר דאעש\המדינה האיסלאמית; ומאידך-גיסא, אירן וחיזבאללה השיעיות. התנאי המרכזי לברית אסטרטגית זו, הוא חידוש תהליך השלום של ישראל עם ממשלת אחדות פלשתינית - של הרשות הפלשתינית וחמאס, כאשר היעד צריך להיות הקמת מדינה פלשתינית עצמאית ומפורזת בגדה וברצועה, עם מזרח ירושלים (אלקודס) כבירתה, ושליטתה במסגדים שעל הר-הבית. האם ישראל מוכנה לצעד היסטורי זה?