מבלי להמעיט בהשלכות הקשות של פיגועי הטרור המקומיים בירושלים ובגדה - האלימות, החוזרת ונשנית בימים האחרונים בהר-הבית, טומנת בחובה סכנה גדולה לאין ערוך מהן להתלקחות - לא רק מקומית, אלא בין ישראל לבין העולם המוסלמי בכללו.
הר-הבית, למי ששכח, נחשב, אומנם, לקודש הקודשים עבור היהודים, אבל גם לשלישי בקדושתו למוסלמים, כשמסגד אל-אקצה המצוי בו מקביל עבורם בחשיבותו לאתר שבו עמד, לפי המסורת היהודית, בית המקדש. אף שהמתחם עצמו מצוי, אומנם, תחת ריבונות ישראלית - הוא מנוהל, באורח רשמי, על-ידי משרד הווקף בירדן.
המצב הקיים הופך בהכרח את הר-הבית לאתר בעל רגישות בינלאומית, מבחינה פוליטית ודתית כאחד. עובדה שמאז התפתחות האיסלאם, משמש המתחם כרקע לסכסוכים לא מעטים בין יהודים למוסלמים. בתור שכזה די בו גפרור כדי להצית תבערה שיקשה לכבות.
איסור עליה
אלא שאת האמת אין עוד להסתיר. הגפרור כבר הוצת, והאש מאיימת. כדי שזו לא תתפשט מעבר להר - צריך לאסור את המשך העלייה אליו, ומייד. אם יש צדק בכך, או שמא גם אין - חשוב, קודם כל, שהאש בו תדעך. בינתיים היא בוערת בשקט, מחמת עלייתם הפרובוקטיבית של קנאים ימניים קיצונים להר-הבית, בהשראתה של קבוצת-רבנים מתלהמת.
באירוניה של הגורל ראוי להזכיר שחל בכלל איסור הלכתי מפורש לעלות אל ההר, ואם לא די בכך, הרי שרוב מכריע של פוסקי ההלכה אוסרים, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, את כניסתם של יהודים למתחם מפאת קדושתו.
הייתה זו הרבנות הראשית שקבעה בעצמה כי עליה להר-הבית נחשבת לעבירה חמורה, הנושאת את העונש "כרת", שהוא גזירת מיתה משמיים. לתשומת-ליבו של מיעוט רבני מתלהם, שאינו ממושמע לפסקי-הלכה, וששם את עצמו לפוסק ללא דין, ומבעיר רק בכך עוד יותר את האש.