לפני זמן קצר פורסמה בעיתון
ידיעות אחרונות מודעת ענק של מכתב לראש הממשלה. הנידון של המכתב: "תפיסה מדינית-אזורית- שתי מדינות לשני העמים". על המכתב חתומים 106 אלופים ותתי אלופים במילואים ובדימוס, ובכללם גם כאלו ששירתו במשטרת ישראל. הרעיון המרכזי של המכתב הוא: המשא-ומתן הדו-צדדי עם הפלשתינים נכשל שוב ושוב ולכן חותמי המכתב קוראים לראש הממשלה "לאמץ את התפיסה המדינית-אזורית הסעודית-ערבית וניהול משא-ומתן על מרכיביה... רק לתפיסה המדינית האזורית ולהסדר עם מדינות ערב המתונות יש סיכוי להביא להסדר עם הפלשתינים, ליציבות, לביטחון ולשגשוג כלכלי".
המודעה היא ייחודית, ויש בה משום משב רוח מרענן. היא לא מטעם "המועצה לשלום וביטחון", הכוללת גם הרבה אזרחים מכובדים, ושרכשה לעצמה (בצדק או שלא בצדק) דימוי שמאלני; היא לא פורסמה בעיתון
הארץ כנהוג במודעות "השלום" למיניהן; היא מתייצבת לימין ראש הממשלה ("תוביל ונעמוד מאחוריך"); אין בה קלישאות שדופות על "צעדים אמיצים", על הוויתורים "הכואבים", על "ידו המושטת לשלום".
כמובן שאפשר לבקר ולתקוף ניסוחים בלתי מוצלחים במכתב שבמודעה, אך בסך-הכל אין בהם כדי לבטל או לפגום בשני החידושים המרעננים: האחד, החותמים מצביעים לראש הממשלה על כיוון לפעולה/יוזמה מדינית והוא: הסדרים עם מדינות ערב שיקלו על הסדר עם הפלשתינים; השני, החותמים לא באים ומכתיבים לראש הממשלה "איך" לעשות זאת, ואינם נכנסים כלל וכלל למרכיבי ההסדר האפשרי עם הפלשתינים. העיקר הוא הכיוון.
רק תוך כדי
ברצוני להאיר את הנושא בקיצור בשני היבטים. הראשון נוגע למה שנקרא "היוזמה הערבית" (לא הסעודית!), שהיא החלטה של הליגה הערבית ממרס 2002 (שחודשה לאחר מכן) והמכילה שני חלקים: החלק הראשון הוא אופרטיבי: על ישראל לקבל ולבצע את העמדות הפלשתיניות (בעניין ירושלים והפליטים) ולסגת (כולל ברמת הגולן) לקווי 67' ללא כל התייחסות לעמדות הישראליות או פשרה עמן.
החלק השני אינו אופרטיבי והוא בא ואומר: ואז, ורק לאחר שישראל ביצעה את הנדרש ממנה, מדינות ערב תהיינה מוכנות לנרמל את היחסים שלהן עם ישראל. נהדר! אבל מי קונה חתול בשק? ואם הן תסרבנה? מה יהיה? מאז זרמו הרבה מים במדינות ערב, וקונקרטית אנחנו מדברים עכשיו על סעודיה, כווית, בחריין ואיחוד הנסיכויות הערביות ואולי גם מרוקו.
כבר ב-2009, עוד לפני הטלטלה הערבית, באו האמריקנים לסעודים, שהם חוט השדרה והכתובת האמיתית לכל הסדר אזורי כלשהו, ואמרו להם בערך כך: בואו ותתחילו בצעדי נרמול עם ישראל תוך כדי המשא-ומתן הישראלי-פלשתיני. למשל, תנו למטוסי אל-על לטוס מעל אדמת סעודיה. זה יהיה צעד בונה אמון מאין כמותו. הסעודים סרבו בתוקף! וכאן "קבור הכלב"! כל הסדר עם סעודיה חייב, כציווי, להתרקם תוך כדי תהליך הסדרים עם הפלשתינים, בו ישראל תציג כמובן את עמדותיה. במקרה זה, מרחב הגמישות הישראלי יהיה כמובן גדול יותר.
ההיבט השני נוגע למעש הישראלי. אפס המעשה המדיני שלנו זועק לשמיים. אין ממנו שום רווח, רק נזקים מדיניים הולכים ומתרבים. יכול מאוד להיות שאין בכוחה של ישראל "להניע" יוזמה מדינית אזורית, והסיכוי שהסעודים יהיו מוכנים לכך אינו גדול. אבל, רק רווח יכול לצמוח לנו אם נציג יוזמה כזאת בפני הנשיא אובמה על-מנת שהוא ייצא עמה, ולא ייצא ביוזמה משלו שתהיה גרועה לנו.