בשנת 1938 עלה ישראל זמיר יחד עם אמו לארץ ישראל לאחר ששהו באיסטנבול שבטורקיה במשך כ-9 חודשים! סבתו (אמה של אמו) התגוררה כבר בתל אביב ומאחר שהייתה אישה דתיה אדוקה וכנראה בעלת השפעה על בתה הוכנס ישראל בן ה-9 ללמוד בבית הספר הדתי "מוריה" בתל אביב. הוא לא השתלב בבית- ספר זה, לא הבין את השפה ועסק לדבריו, אולי מתוך שעמום במעשי קונדס למיניהם כמו מריטת כנפי זבובים והדבקתם ועוד כהנה וכהנה .בתום השנה סולק מבית הספר לא לפני שחטף מכות נמרצות מאחד המורים. הוא הועבר לבית ספר אחר, בית ספר דתי "בילו" בתל אביב, שם למד במשך כשנתיים בכיתות ד' וה' עד סוף שנת 1941. ב-1942 עבר עם אמו להתגורר אצל קרוב משפחה בירושלים. ולמד בבית-הספר תלמוד תורה "מזרחי" בעיר. אמו רחל (רוניה) שכתבה בעיתונות אידית בחו"ל וידעה שפות רבות, נאלצה לעבוד למחייתה בתקופה זו, בעבודות ניקיון ובשטיפת רצפות בבתי ספר בירושלים ובהמשך נישאה, ולאחר הקמת המדינה הייתה מורה לאנגלית . זמיר לא מצא את עצמו בבית בירושלים ונשלח ללמוד בכפר הנוער שפיה, כאן למד לראשונה מהם חיי חברה והיה בתזמורת המנדולינות של המוסד. אולם אמו, סברה כי עליו ללמוד מקצוע ושלחה אותו ללמוד בבית הספר המקצועי "מכס פיין" בתל אביב, שם הכיר כמה חברי אצ"ל שעסקו בהדבקת מודעות כנגד השלטון הבריטי. הם ביקשו שיסייע להם בהדבקת המודעות והוא נענה לעניין מתוך הרפתקה והיה מורח את הדבק על הקירות כדי שחבריו יוכלו להדביק המודעות . כשנודע על כך לאמו היא הזהירה אותו שאם הדבר ייוודע לבריטים הם יגרשו אותו ואותה מהארץ. בהיותו בגיל 16 בשנת 1945 הוא נשלח למוסד החינוכי של "השומר הצעיר" בקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל ולמד שם כ"ילד חוץ "בקבוצת "אורן".

במלחמת העצמאות גויס ביחד עם קבוצה שלמה מבני הקיבוץ ושירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני. הוא השתתף בקרב לכיבוש נצרת, סנדלה, ובהמשך נשלח להילחם בקרבות הנגב והשתתף בקרב על מוצב 86 המצרי ליד חאן יונס במסגרת מבצע חורב. בספרו "לכבות את השמש", הוא מתאר את הלילה בו נערך קרב זה. לאחר המלחמה חזר לקיבוץ .עבד במדגה, במאפיה. את ביתו קבע במגדל שליד המדגה שם התגורר לבדו. בתחילת שנות ה-50 נשלח להדריך בקן "השומר הצעיר" בעכו ואחר כך בחולון. וכן הדריך את קבוצת "דרור" בקיבוץ בית אלפא. בשנת 1955 נשלח ישראל זמיר מטעם התנועה הקיבוצית לארצות -הברית שם נפגש עם אביו הסופר שנטש אותו בגיל 5 ומאז במשך כ-20 שנה לא התראו. המפגש הטעון עם אביו ומערכת היחסים והקשר בניהם תועדו בסרטים המרגשים "מסע עם בשביס זינגר" "ומתבן במנהטן" ועוד. ב-1957 בתום שליחות שנמשכה כשנתיים חזר ישראל זמיר לקיבוצו בית- אלפא ומיועד היה לשמש מורה במוסד החינוכי הגלבוע שליד הקיבוץ. הוא נשלח לסמינר להוראה באורנים שם הכיר את אביבה מדריכה בקן חיפה ותלמידת הוראה ב"אורנים". השניים נישאים ב1960 בחתונה קבוצתית של 4 זוגות שנערכה בקיבוץ. ברוח הימים האלה הדבר היה מקובל ולא חריג. בתום לימודיו ב"אורנים" לימד ישראל זמיר במוסד החינוכי גלבוע ותלמידיו מעידים כי היה "מורה אחר" - "כיפי" לא כמו המורים "הזקנים" שהם הורגלו בהם. זמיר הצהיר לא אחת, כי הוא מאמין בחינוך חוויתי עם יציאה כמה שיותר מהכיתות, ותלמידיו מספרים כי הוא יישם זאת כמורה ככל שניתן והתאפשר לו. ב-1966 נשלח ישראל זמיר, שוב לארצות הברית, לרכז שם את מפעלי התנועה הקיבוצית. בשנים אלה החל באופן רשמי את הקריירה העיתונאית שלו. הוא נהג לשלוח לעיתון "על המשמר" מארצות הברית כתבות על הנעשה בארצות הברית, על הממשל שם, על מפגשיו עם אנשי הקהילה היהודית ועוד.

בשנות ה-60 היה מזכיר קיבוץ בית אלפא. בשנת 1972 הצטרף למערכת עיתון "על המשמר" ועבד בו במשך שנים רבות ככתב ועורך. הוא היה עורך "חותם" המוסף השבועי של העיתון, בהמשך היה משנה לעורך העיתון והקים את המוספים "הדף הירוק" ו"קו למושב". כשמוספים אלה עברו לבעלות עיתון מעריב עבר זמיר לעבוד במעריב. זמיר פרסם כ-עשרה ספרים ובהם "אבי, יצחק בשביס זינגר" (1994), "עגיל באוזן" (1998), "לכבות את השמש", (2004). "ערבה בוכייה" (2009),"טנקים באבן גבירול (2011)ועוד. הוא גם תירגם מיצירות אביו לעברית. ובהם: המפתח- סיפורים, (1978) "שונאים" (1979), "שלוש משאלות" (1981) "החוזר בתשובה" (1981) ועוד. בהגיעו לגיל גבורות –גיל 80 נערכה לכבודו בקיבוץ בית -אלפא מסיבת יום הולדת ואף הופק סרט מרגש ויפה על תולדות חייו. לפני כ-שלוש שנים נפטרה רעייתו אביבה שעסקה כמורה בקיבוץ. ובשבת, האחרונה כאמור הלך לעולמו גם ישראל זמיר. הם הותירו אחריהם, ארבעה ילדים בת ושלושה בנים: ד"ר מירב חן, פסיכולוגית במקצועה, בן המתגורר ביפן, אילן זמיר, ויובל זמיר ונכדים. הלוויתו נערכה אתמול (יום ב', 24.11.14) בשעה 14:00 בבית העלמין בקיבוצו בית אלפא.