זה זמן רב שכל מי שעיניו ראשו יכול לראות איך לאט-לאט נפרמות ההסכמות החברתיות שליוו את האזרח הישראלי החל מקום המדינה ועד ימינו, והמהומה הטיפשית סביב "חוק הלאום" המוצע תתאים כדי להסביר ולהעניק לאותן הפרימות את הבהירות הנדרשת.
ובכן, כדי להבהיר את עמדתי אומר מראש שאין בכוונתי להיטפל לפוליטיקאים ולהצהרותיהם, מימין ומשמאל, ואף לא לאותו החוק, היות שלא קראתי את ההצעה, ולכן אני משאיר לחכמים ומשפטנים ממני לקבוע את עמדתם. כוונתי היא למשהו שהוא בעיני הרבה יותר עמוק מכך, והוא הקשר בין תפקידו של האדם וסמכויותיו, לבין פעולותיו בפועל. לטעמי יש זליגה מסוכנת בין האחריות, המיצוב, הסמכות והתפקיד.
למשל, היועץ המשפטי לממשלה. תפקידו המוצהר של מר וינשטיין הוא לעמוד בראש המערכת המשפטית של הרשות המבצעת ושל השירות המשפטי הציבורי, ולהגן על שלטון החוק במדינה מפני פגיעה אפשרית בו מצד רשויות השלטון. אלא מה, וינשטיין מרשה לעצמו להגיד בפומבי את דעתו האישית על אותה הצעת חוק, ולא רק עליה. כשדעתו אינה נוחה ממשהו, הוא משחרר הצהרה לתקשורת בעניין. ראוי לציין שאיני מתנגד שיהיו למר וינשטיין דעות אחרות מאלו של חברי הממשלה, והוא רשאי לומר להם אותן בדלתיים סגורות. אולם אין זה ראוי שיעביר אותן לידיעת הציבור אם אינן במסגרת תפקידו. אם אינו מסוגל לכך, הוא רשאי להתפטר ולהביע את דעתו תחת כל עץ רענן. וינשטיין אינו הראשון שעושה זאת, אך הגיע הזמן שיהיה האחרון.
מאותו מקום הצהרותיו התמוהות של מפכ"ל המשטרה לגבי החוכמה או אי-החוכמה שבעלייתם של חברי כנסת להר-הבית צריכות לומר דרשני. המפכ"ל המכובד אינו אמור להביע עמדה כלשהי שלא במסגרת הפורומים המקצועיים שנועדו לכך. עניינו הוא עבודתו, שהיא שקידה על בטחונם של אזרחי ישראל וחברי הכנסת ולא חלוקת ציונים להם או לחוכמתם. ראוי לזכור כי המפכ"ל אינו איש פוליטי. תפקידו הוא מקצועי בלבד, ואם המפכ"ל מתקשה לשמור על ביטחונים של הח"כים, הרי שהוא נכשל מקצועית והוא רשאי להתכבד ולפרוש.
כך למשל (עדיין) לא יעלה על הדעת שפקיד משרד האוצר יחלוק בפומבי על דעתו של השר, ואם זה המצב, הוא רשאי, כפי שעשו בעבר פקידים הגונים, לפרוש מתפקידו.
הדברים נכונים אפילו כשמדובר בנשיא המדינה שאמור להיות מעל לכל מחלוקת פוליטית או חוקתית, החש להביע עמדה בדבר שאינו מעניינו או מסמכותו כנשיא.
מובן מאליו שגם למערכת הפוליטית אחריות לא מעטה לעניין, והיא אף משתפת פעולה עם אותם נהגים חדשים. למשל, המערכת הפוליטית התעלמה מחוק המדינה ומפסיקתם של בתי המשפט ושחררה מאות רוצחים מורשעים, לפני שסיימו לרצות את עונשיהם.
ואלו הן רק מעט מזעיר מהדוגמאות שניתן להביא בעניין.
ניתן אומנם להתייחס לכל אותם המקרים כאל חריגים. אך כל אזרח בעל כישורי מחשבה מבין כי אלה הם סממנים להתפוררות של ההסכמות וההבנות היסודיות של המנגנון החשוב ביותר שבצילו אמור האזרח לחסות - המנגנון הדמוקרטי הפועל כדי ליצור בלמים, איזונים וחלוקת אחריות ותפקידים במדינה.
כתוצאה מאותה הפקרות פושעת ואותו בלבול, מרשים לעצמם יותר ויותר נושאי משרות מקצועיות לחרוג מתפקידיהם ומסמכותם, מה שמביא את האזרח הישראלי לאבד את האמון במנגנוני המדינה, במערכות הביטחון, במשטרה ובמערכת הפוליטית.
מובן מאליו כי הדבר לא התחיל היום, והוא תוצר של חוסר שימת-לב ואוזלת יד של המערכת הפוליטית בבלימת כוחם הגובר של בית המשפט העליון ושל התקשורת.
נשאלת השאלה: האם ניתן לעצור התדרדרות זאת לפני שהנזק הנגרם היום לאמון של האזרח במערכות הפוליטיות, המשפטיות ואף הביטחוניות של השלטון יהיה חסר כל אפשרות לתיקון?
התשובה היא כמובן - כן. כל שנדרש הוא שימוש ברצון והחלטה של הממסד הפוליטי, קרי, הממשלה, ולא משנה באיזה צד פוליטי היא. רוצה לומר, כל מי שחורג מאותן הנחיות בסיסיות - יפוטר לאלתר, ללא מורא וללא התחשבות בצווחותיהם של התקשורת או של אינטרסנטים שונים למיניהם.