גם בנובלה השנייה שבספר, מחפשים בחורה שנעלמה, גם כאן רחובות פריז ותחנות המטרו שלה הם מבוך, שבו משוטטים אלפי אנשים שחלקם חיים את החיים וחלקם פשוט משוטטים ממקום למקום ומחפשים.
עשבי הלילה עמוד 227
" אני זוכר שהיינו מטיילים הרבה ביער בולון. זה היה לפנות ערב, בימים שהייתי צריך לחכות לה מאחורי הבניין בשדרות ויקטור הוגו. לעולם לא אדע מדוע יצאה מתוך הכניסה ההיא ולא מתוך הכניסה הראשית, כאילו חששה לפגוש מישהו בשעה הזאת. היינו הולכים בשדרה עד לה מואט. ככל שהתקרבנו לאגמים, הרגשתי כאילו הוסר מעלי נטל. זו הייתה כנראה גם הרגשתה, כי אמרה לי שהיה נחמד לו היינו גרים באחד מבתי הדירות הגדולים על שפת היער. אזור ניטרלי, מנותק מהכול, בין שכנים מעטים שאת שפתם כלל לא נבין, כך שלא נצטרך לדבר אתם ולענות לשאלותיהם. בסוף נשכח את החורים השחורים שבתוככי פריז: מלון, אוניק, כלא פטיט רוקט, קומת הקרקע בבניין שעל הרציף והמת שבה, כל המקומות הרעים האלה שבגללם סיגלנו לעצמנו, שנינו את אותה הליכה חסרת ביטחון........"
" כעבור כמה ימים בשעת בוקר, מצאתי מעטפה שהונחה מתחת לדלת חדרי .
ז'אן, אני נוסעת והפעם כנראה שלט נתראה הרבה זמן. לא אומרת לך לאן אני נוסעת כי אני עצמי לט יודעת. לא תמצא אותי במקום שאני נוסעת אליו . אהיה מאוד רחוקה- בכל אופן לא בפריז. אני נוסעת כי אני לא רוצה למשוך אליך צרות.
נ.ב. סיפרתי לך שקר קטן שמעיק עלי . אני לא בת 21 . אני בת 24 . אתה רואה, בקרוב אהיה זקנה.".....
הקטע שבחרתי באקראי, מציג את הכתיבה של מודיאנו, את המסתורין וחוסר התקווה התמידי והעמימות בחיי גיבוריו ברחובות פריז . פרס האוסקר מכניס את פטריק מודיאנו לפנתיאון של 15 סופרים צרפתים ועוד סופרים בני כל העמים, שקיבלו את הפרס המשמעותי ביותר. החלטת השופטים לבחור סופר של כאב וחידלון שלא כותב על נושאים מתוחכמים ולא עלילות מרתקות, היא מלאת עידון ומרגשת.