מפלגה מחוץ למחנה

היהודים הקומוניסטים שהיגרו לפלשתינה-א"י ממזרח אירופה בראשית המנדט הבריטי, מצאו עצמם בקונפליקט עם מטרותיו החלוציות של היישוב כבר מרגע נחיתתם בחופי הארץ. בעצם הגעתם הייתה גלומה מעין סתירה פנימית. הם הגיעו לארץ ישראל אך לא כציונים אלא כדי להקים כאן שלוחה של הקומינטרן (ארגון המפלגות הקומוניסטיות העולמי, האינטרנציונל השלישי בראשות ברית המועצות). המדינה שהם רצו לסייע בהקמתה לא הייתה מדינה המושתתת על האתוס הלאומי, אלא על עיקרון מעמדי - שלטון פרולטרי - ובכפוף לעיקרון טריטוריאלי. על-פי עיקרון זה, האופי התרבותי של המדינה צריך להיקבע על-ידי הרוב בטריטוריה. משום כך היהודים סברו שהשלטון בארץ צריך להיות ערבי, כי הערבים היוו בארץ רוב.

אם כך, הם בוודאי היוו איום עצום על היישוב?

"הם היוו איום אך רק במישור האידיאולוגי, לא כוח של ממש, בהעדר גֵיסות מאמינים. אבל למרות זאת הם עוררו זעם עצום בקרב היישוב. משעה שנציגים קומוניסטים קראו באספת הנבחרים להקים מדינה המושתתת על שלטון של רוב ערבי, הכריז עליהם היישוב הציוני כגיס חמישי המחבל במאמץ הציוני. היכולת של התנועה הציונית להכיל אופוזיציה אידיאולוגית טוטאלית הייתה אפסית, והעדר הסובלנות כלפי הקומוניסטים היה מוחלט. לפיכך הם הוצאו מחוץ למחנה היישובי. לאחר שגם ממשלת המנדט הכריזה על המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פ.ק.פ - ראשי תיבות של "פלשתינה קומוניסטישע פרטעיי") כחתרנית וכבלתי לגאלית ושיסתה בחבריה את הבולשת הבריטית, ירדה המפלגה הקומוניסטית למחתרת". בראשית דרכה נמנו עם שורות הפ.ק.פ בעיקר יהודים וקומץ של פלשתינים. בהמשך, בהוראת הקומינטרן, גויס קאדר פלשתיני מצומצם שעבר הכשרה במוסקבה, אך המאמצים לגייס מעגל רחב של פועלים ערבים למפלגה לא צלחו.

בשנות השלושים חוותה המפלגה משבר גדול על-רקע אירועי הדמים במהלך שני סבבי המרד הערבי בשנים 1939-1933. "המרד הפלשתיני בבריטים וההתקפות האלימות על יהודים פירקו בעצם את המפלגה", טוענת ד"ר קופמן. "חלק מהיהודים במפלגה פרשו והקימו את 'הסקציה' (הסיעה), שהתקרבה לציונות. היתר שמרו על המבנה הדו-לאומי של המפלגה ועמדותיה, וגזרו על עצמם בידוד ביישוב עד להתקפת גרמניה הנאצית על ברית המועצות, ביוני 1941. "לאחר שברית המועצות הפכה לכוח מרכזי בלחימה נגד גרמניה הנאצית, הקומוניסטים יצאו מהבידוד ונעשו חצי-לגיטימיים, הן ביישוב והן בעיני שלטונות המנדט הבריטי. הקומוניסטים היהודים השתלבו במוסדות היישוב, שכן הקומינטרן והמפלגה עודדו את חברי המפלגה הקומוניסטית להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם לצד בעלות הברית".

באותה עת בארץ, הודות לשגשוג הכלכלי בשנות המלחמה, התרחב מעמד הפועלים בקרב היהודים והערבים, וכן התרחבה בצורה משמעותית פעילות האיגודים המקצועיים הפלשתינים, שחלקם הונהגו בידי קומוניסטים. לכאורה, נוצרה תשתית לשיתוף פעולה על-רקע מעמדי, וכר פעולה עבור רעיונות הקומוניזם. אולם המתח הרעיוני הפנימי בתוך המפלגה הביא בשנת 1943 לפילוג. נוצרה סתירה בין תקוות הקומוניסטים היהודים למיגורה של גרמניה ודאגה לגורל היהודים באירופה ובארץ ישראל, לבין ציפיות הקומוניסטים הערבים לעצמאות לאומית בארץ. לקראת סופה של המלחמה התרחקו אלה מאלה - הקומוניסטים היהודים והערבים. היעד המדיני של הפלג היהודי עבר מהפך: במקום להמשיך ולתמוך במדינה ערבית, קראה המפלגה ב-1946 לסלק לאלתר את המנדט הבריטי ולהקים תחתיו מדינה דו-לאומית. ד"ר קופמן סבורה שרבים אינם ערים לעובדה שהקומוניסטים היהודים בפ.ק.פ החלו לתמוך בזכויות הקולקטיביות של היישוב היהודי בארץ עוד לפני המהפך בעמדת ברית המועצות. הם לא היו ציונים ואף לא תמכו בעלייה ובריבונות יהודית כערך, אך למרות זאת התקרבו למדי בעמדותיהם ביחס לפתרון המדיני לעמדות של תנועת השומר הצעיר. ההתקרבות לעמדה הציונית נומקה גם בהשתנות הנסיבות. היישוב היהודי המאורגן הוכיח נחישות וחוסן כלכלי, לכן היה צריך להתאים את החשיבה למציאות החדשה. הם גם עייפו מהפעילות במחתרת, ועלייה המונית של פליטים ממרכז אירופה טמנה בחובה פוטנציאל להרחבת השורות. במקביל, לאחר הפילוג, התארגנו הקומוניסטים הפלשתינים בנפרד כ"ליגה לשחרור לאומי" והרחיבו את שורותיהם בקרב האיגודים המקצועיים וחוגי משכילים בחברה הפלשתינית. הם נאבקו להתקבל כחברים במוסדות התנועה הלאומית הפלשתינית בהנהגת המופתי, אך העדיפו לעשות זאת ללא החטוטרת של קומוניסטים יהודים. הם היו אנטי-ציונים וראו בציונות שלוחה של האימפריאליזם הקולוניאלי, אך לא הפגינו התנגדות לנוכחות היישוב היהודי בארץ (בניגוד לרבות מהמפלגות הפלשתיניות האחרות). הם דגלו במתן זכויות תרבותיות וזכויות אזרח אינדיבידואליות שוות ליהודים במדינה הערבית שתקום. בגלל עמדתם הפשרנית ובשל נהייתם אחר רעיונות מרקסיסטיים הם נדחו מהוועד הערבי העליון. "וכך, לקראת התחדדות המאבק על הריבונות בפלשתינה-א"י כל פלג ניסה להשתלב במרחב הלאומי שלו, תוך ניסיון לא להקצין לקוטב הלאומי על הציר שבין לאומיות לאינטרנציונליזם קומוניסטי", מעריכה ד"ר קופמן. ההתקרבות בין הפלגים הקומוניסטיים הגיעה בעקבות התפנית הבלתי צפויה ב-1947 בעמדתה של ברית המועצות, הפטרון האידיאולוגי: תמיכתה בהצעת החלוקה ותמיכתה החד-משמעית בביצועה של התוכנית במהלך 1948 התקבלו כ"רע במיעוטו". זאת, בניגוד לעמדה ההפכפכה של ארצות הברית, והעמדה האמביוולנטית של המעצמה הקולוניאלית לשעבר, בריטניה.

כל אלה הובילו לכך ששנת 1948 תיזכר כשנה יוצאת דופן ומלאה בתפניות אירוניות בהיסטוריה הפוליטית של הקומוניסטים היהודים והפלשתינים בארץ. לאחר קבלת ההחלטה באו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, התגייסו הקומוניסטים היהודים בהתלהבות למלחמת השחרור של הארץ מידי השלטון הבריטי ותמכו במטרותיו המדיניות של היישוב הציוני. לראשונה צורפה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) למוסדות ההנהגה כחברה ב"מועצת העם", ומאיר וילנר, ממנהיגי המפלגה, חתם על מגילת העצמאות. כמו-כן, התגייסה המפלגה להשיג נשק ולוחמים מאירופה, וחבריה הצטרפו ליחידות הלוחמות. בחודשי המלחמה הראשונים אימצה המפלגה עמדה צבאית אקטיביסטית: היא תמכה בכיבוש הנגב והתייצבה כנגד ויתור הממשלה על הכיבושים הטריטוריאליים של צה"ל בצפון סיני, שבהם ראתה כניעה לאמריקנים; היא התנגדה בתוקף להצעות המתווך ברנדוט, שכללו כרסום בשטחי המדינה באמצעות "חילופי שטחים", והתנגדה להשלמה עם כיבוש העיר העתיקה בידי הלגיון הירדני, שהוגדר כאחת השלוחות של האימפריאליזם הבריטי באזור. לעומת זאת, עבור הקומוניסטים הפלשתינים, חברי "הליגה לשחרור לאומי", 1948 הייתה שנת שבר שלוותה גם בניסיון, נאיבי בדיעבד, להוציא את המיטב מהנסיבות ההיסטוריות. "התמיכה הסובייטית בהחלטת החלוקה התקבלה בהלם מוחלט על-ידי הליגה לשחרור לאומי. הרוב בליגה התנגדו כנראה לתפנית הסובייטית שתמכה בתוכנית החלוקה, אך נפוצו לכל עבר. המיעוט הסכים לקו החדש מתוך שכנוע שלמוסקבה יש ראייה אסטרטגית נכונה ביחס לסילוק הבריטים, והתנחמו בנוסח ההחלטה באו"ם על כך שתישמר האחדות הכלכלית בכל הטריטוריה. "אלה שהתנגדו לחלוקה הביעו הזדהות עם ההנהגה הפלשתינית, בעוד תומכי החלוקה מבין חברי הליגה פיזרו כרוזים התוקפים את הוועד הערבי העליון על קוצר הראות האסטרטגי שלו. במרץ-אפריל 1948 קרס מערך הוועדות הלאומיות הפלשתיניות בארץ מול הצלחות ה'הגנה'. המרכז הפוליטי של הפלשתינים שנוהל מקהיר על-ידי הוועד הערבי העליון דחק במדינות הליגה הערבית לפלוש ולבוא להגנת פלשתין. עבור הקומוניסטים, מדינות הליגה הערבית, ובייחוד המלך עבדאללה מעבר הירדן, היו 'סדין אדום'. הם היו הזרוע של הקולוניאליזם הבריטי ושל האינטרסים של חברות הנפט האמריקניות באזור. יתר על כן, הם היו משוכנעים כי לא הצלת פלשתין מידי הציונים עמדה לנגד עיניהם, אלא סיפוח יתר חלקי פלשתין למדינותיהם. ולכן, לאחר הפלישה של צבאות מדינות ערב במאי, הסתננו תומכי החלוקה מעבר לקווי הצבאות הפולשים ופיזרו כרוזים כנגד הפלישה, וכך מצאו עצמם באותו צד של המתרס הפוליטי עם מדינת ישראל הטרייה. "לאחר שצה"ל כבש חלקים מהגליל, שיועדו על-פי החלטת החלוקה למדינה הערבית, המשיכו אנשי הליגה לקוות כי שטחים אלה ושטחי הגדה המערבית שנכבשה על-ידי הלגיון הירדני יהפכו בסופו של דבר למדינה הערבית הפלשתינית, אולי אפילו בעזרת כוחות צה"ל. במהלך התקופה הזאת הם ניהלו מגעים עם הקומוניסטים היהודים, כדי שיסייעו בידם פוליטית ובהגנה על הפלשתינים שנותרו בתחומי מדינת ישראל. אין זה מקרה שבדיונים על נוסח מגילת העצמאות, הציע הקומוניסט היהודי וילנר להוסיף פסקה שלפיה 'יסוד מוסד למדיניותה ישמש עקרון זכותם של שני העמים להגדרה עצמית ולמדינות עצמאיות משלהם'".

הקומוניסטים היהודים ציפו ב-1948, שהיישוב יקבל אותם בזרועות פתוחות, על-פי הכלל שמי שמקבל על עצמו את תוכנית החלוקה ומתגייס להקמת המדינה, נעשה לגיטימי. במקום זאת, נתקלו בחשד ובחמיצות. "החיכוכים האידיאולוגיים עם ההנהגה הציונית לא נעלמו והתרכזו בעיקר בפרו-סובייטיות המושבעת של המפלגה", מסבירה ד"ר קופמן. "לאחר הקמת מוסדות המדינה במאי 1948 סירב דוד בן-גוריון לצרף את מיקוניס, נציג המפלגה הקומוניסטית, לוועדות הביטחון למיניהן, ואף פיזר את 600 המגויסים שמיקוניס ארגן בצ'כוסלובקיה בין יחידות צה"ל השונות, וזאת כדי שלא יילחמו יחד. בן-גוריון לא נתן בהם אמון, וראה בהם גיס חמישי, מרגלים סובייטים שמסתובבים בין הרגליים".

כלומר, כל מאמציהם של הקומוניסטים במהלך המלחמה לא טיהרו אותם בעיניו של בן-גוריון?

"לא, הוא לא סלח להם על עמדותיהם בזמן המנדט, וניהל חשבון היסטורי עם הקומוניסטים היהודים ברוסיה. לדעתי הוא תיעב אותם רגשית וגם אידיאולוגית", הוא הפעיל נגדם 'תותחים כבדים' בלי שום סיבה נראית לעין אף שהם לא היו חזקים כמו היריב האידיאולוגי מימין, ארגון האצ"ל, או היריב משמאל: מפ"ם (הפרו-סובייטית באותם ימים)". "באוקטובר 1949 נערך כנס פרידה של יוצאי הפלמ"ח, שרבים מהם היו ממורמרים על עצם פירוקו, ובאותו שבוע הכריז בן-גוריון בכנס אחר שיהודי אינו יכול להיות קומוניסט וגם נאמן לעמו. במילים אחרות, הוא בחר להתקיף ישירות דווקא את החוליה הקטנה והחלשה בציר הפרו-סובייטי, את הקומוניסטים. בעיניי זה היה מהלך 'מקארתיסטי' לשמו. "חיזוק לכך אפשר לראות גם בפרשת ההמשך לנאום זה, שלא רבים מכירים אותה: משפט 'קול העם' הראשון על חופש הדיבור. פרקליט המדינה הגיש בראשית 1950 תביעת דיבה נגד 'קול העם' על 'הוצאת שם רע לראש הממשלה', על כך שכונה בעיתון 'בוגד' ו'סוכן אמריקני' בתגובה לנאום. המו"ל של 'קול העם' אומנם הורשע ונקנס, אך השופט דחה את התביעה לסגור זמנית את העיתון כעונש".

כשאת בוחנת את התקופה הזאת נדמה שלמגינת לבה של המפלגה הקומוניסטית, הלאומיות ניצחה בסופו של דבר את האידיאולוגיה המרקסיסטית.

"הלאומיות בארץ אומנם יצאה מהקונפליקט כשידה על העליונה, אך לדעתי המתח בין לאומיות לעל-לאומיות על-פי תורת המדינה המרקסיסטית הוא נרטיב שנוכח במפלגה לאורך כל תקופת המאבק. הקומוניסטים נקרעו בין מחויבותם לדנ"א. האידיאולוגי מבית לבין צורכי השעה וחשיבותם הלאומית. הם נקרעו בין אידיאולוגיה לפרקטיקה. אני טוענת שהקומוניסטים היהודים והפלשתינים כאחד הפגינו הזדהות אותנטית ואסטרטגית עם הלאומיות שלהם, וזאת למרות האידיאולוגיה המרקסיסטית. הם עשו זאת כדי לנסות לשבור את הסטיגמה של המצורעים. אך עם זאת הם גם שמרו על מידה של נאמנות לעיקרון העל-לאומי הגורס שנדרש שיתוף פעולה פוליטי בין יהודים וערבים כחלופה להגמוניה הלאומית. הנקודה המעניינת היא שעד היום המתח הזה לא נפתר, ויש המטיחים טענות והאשמות במפלגת חד"ש, שהיא גלגול של מק"י ושל פ.ק.פ לפניה. היהודים מהמפלגות הציוניות-לאומיות טוענים שזאת בעצם מפלגה 'ערבית'. ומהצד הפלשתיני, מתנועות כמו בל"ד, עולה הטענה שהקומוניסטים הם בעצם 'ציונים'. השיח הפוליטי העל-לאומי עדיין נדחק לשוליים ונתפס כ"הזוי". במובן זה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה".