על חג אורים נכתב "בימים ההם - ב ז מ ן ה ז ה", והמשורר צ'רניחובסקי בשירו 'אומרים ישנה ארץ' אמר לכל אחד ואחד מאיתנו: "א ת ה המכבי!"
כאשר אנחנו פוגשים את מטבעות הלשון האלה, האם אנחנו מודעים ל כ ל מה שהיה 'בימים ההם' מחוץ להקרבה ולגבורה? כוונתי לטרגדיה של הפילוגים בעם היהודי שעשתה בנו שמות בימי המכבים וממשיכה לעשות עד היום הזה.
מלחמות המכבים כמערכה צבאית נגד השליט הזר היו רק צד אחד של התמונה. בה בעת התנהלה מלחמה פנימית עם היהודים המתייוונים. אנטיוכוס ביקש להשליט את תרבות יוון על האימפריה ובארץ יהודה סייעו לו יהודים מתבוללים שביקשו לאכוף בכוח את דרכי יוון על בני עמם שנשארו אדוקים בדתם ובזהותם היהודית. והואיל וכוחם בקרב העם לא הספיק להם לכך, הם פנו אל השליט הזר שיכפה את תרבות יוון בעזרת צבאו.
כבר אקט הפתיחה של עלילות החשמונאים אומר הכל: תחילה הורג מתתיהו את המתייוון היהודי שזבח לאליל, וכעת הוא כבר מוכרח להרוג גם את המפקד היווני ולברוח אל ההרים. בהמשך נלחמו שני מחנות היהודים אלה באלה. המכבים עברו בעיירות ובכפרים והשמידו משת"פים יהודים והכהן הגדול המתייוון אלקימוס, למשל, נסע אל המלך היווני דמטריוס לשדלו לשלוח צבא להשמיד את יהודה ואנשיו.
כך בימים ההם. בזמן הזה ראינו עצומות של אקדמאים יהודים ישראלים לפרלמנטים זרים במגמה להוציא את אחיהם היהודים מלב מולדתם, ראינו סופר יהודי ישראלי מפורסם שולח את ספרו עם הקדשה לרב מרצחים ערבי היושב בכלא ועל ראשו 5 מאסרי עולם, ואנו רואים תנועה עולמית להחרמת ישראל בשווקים ובקמפוסים שפעילים בה לא מעט יהודים, חלקם ישראלים.
לשיא הגיעה מלחמת האחים בימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי. היה זה אחרי ניצחון מחלט של המכבים על היוונים הגויים והמתייוונים היהודים כאחד. המקדש טוהר והתייוונות במקום יהדות לא עמדה יותר על הפרק. אולם את מקומו של הפילוג הישן תפס פילוג חדש - צדוקים ופרושים! הרבה שאלות היו שנויות במחלוקת, ועל הכל איחוד המלוכה והכהונה הגדולה בידי משפחת החשמונאים. המחלוקת הייתה לגיטימית, אך ראו לאן הגיעה! למלחמת אזרחים בין הפרושים למלך שארכה 6 שנים ועלתה בחיי 50,000 יהודים.
יוסף בן מתתיהו מספר שיהודים ממחנה הפרושים הזמינו לארץ מלך יווני, את דמטריוס השלישי, להילחם בינאי מלכם. בקרב ליד שכם לחמו צאצאים רוחניים של החשמונאים עם הצבא היווני נגד מלך יהודי חשמונאי. בקרב הזה צבא השכירים הזרים של ינאי הושמד והמלך ברח, עזוב, אל ההרים. או אז, משהו התעורר כנראה בלבבות 6,000 החיילים היהודים שלחמו לצד המלך היווני והם עברו אל המלך היהודי. ראה זאת המלך היווני ועזב את הארץ. מכאן ואילך ניצח ינאי בשורת קרבות במלחמת האחים שלא פסקה ושיאה הגיע במה שיוספוס מכנה "פעולה מן הברבריות ביותר שראה העולם": המלך היהודי יושב וסועד עם פילגשיו בחוץ, לנגד עיניהם מועלים על הצלב 800 מבין היהודים שנלחמו בו ואותה שעה הורגים לעיניהם את בני משפחותיהם, נשים וילדים.
החשמונאים הקנו לעמם ולעולם ערכי נצח של אמונה ונאמנות, שחרור וחרות, גבורת מעטים נגד רבים. אולם בסוף כמאה שנים של עצמאות הפיל אותם ריב אחים, מלחמת דמים על הירושה בין האחים החשמונאים אריסטובלוס והורקנוס, וממי ביקשו שיכריע ביניהם? מפומפיוס הרומי - הזאב ישפוט בין הכבשים! במסגרת מסע הכיבוש העולמי שלהם, הרומאים היו שמים את ידם על יהודה בלאו הכי, ובכל זאת - את העילה אנחנו בעצמנו סיפקנו להם.
הצד השווה בדפוס ההתנהגות של היהודים חוזר שוב ושוב: מחדדים עוד ועוד את הפולמוס עם האח היהודי ותוך כדי כך מאבדים את הפוקוס, את ההתרכזות, באויב האמיתי, שמצידו מנצל את 'מלחמות היהודים' עד תום.
את עילת הפילוג בין צדוקים לפרושים חיסל טיטוס בהחריבו את בית המקדש, שבלעדיו הצדוקים לא ידעו איך לקיים את היהדות. הייתה זאת גאוניות הפרושים ששימרה אותנו כעם. אבל בלי מחלוקות אי-אפשר. אחרי כשלון מרד בר-כוכבא ירדו עלינו ה"מינים" - כופרים, מומרים ומלשינים, ואת חריפות החיכוך הפנימי אפשר למדוד על-פי הפיסקה המיוחדת שהוכנסה לתפילת השמונה עשרה "לכבוד" - ה'מלשינים', 'עושי הרשעה', 'הזדים'.
בכל תולדות חיינו בגולה רדפה אותנו המחלוקת הפנימית. רק לאחרונה שנאו אלה את אלה 'חסידים' ו'מתנגדים'. יהודים מומרים שרתו את הכנסייה הקתולית ברדיפת אחיהם, ובזמן הזה - בולשביקים יהודים בראש ה"ייבסקציה" (מחלקת היהודים) השמידו את העברית והאידיש, רדפו את הדת ושלחו עשרות אלפים מאחיהם לסיביר.
שקלתי הרבה אם לפרסם שיחה זאת בחנוכה, החג המוקדש לצד המואר של הימים ההם. מצד שני, אחרי חנוכה היו שואלים - מה פתאום 'אתרוגים אחרי סוכות'? צ'רניחובסקי צדק: אנו המכבים.
כמוהם זכינו לראות בימינו את תקומת ישראל בארצו והמפעל הציוני הוליד מעשי גבורה ומופת לא פחות מעלילות המכבים. כדי לשמר את הנכס היקר של עצמאותנו זאת, ולא לאבדו כפי שקרה בימים ההם, צריכים אנו להפנים שהאויב המסוכן והקטלני ביותר לעצמאות היהודית, ולשרידותנו כאן בכלל, טמון בנטייה למחלוקת הטבועה באופי הלאומי שלנו.
נכון, חילוקי דעות יהיו וצריכים להיות, אבל אנחנו מוכרחים לעבוד על עצמנו להיות מסוגלים לקבוע את הגבול שאותו אין חוצים, כי מעבר לו - אורב לנו האויב.