מבחינתי, אחד מפלאי תבל הוא הקשר הזוגי. כיצד ייתכן ששני בני אדם שונים זה מזה יתחברו ויתאגדו לדבר אחד ומאוחד?
בפרשתנו "ויגש" מגיעה פרשת מכירת יוסף לשיא השיאים, לאחר מאבק מול אחיו הגדול יהודה, יוזם הרעיון לזרוק את יוסף לבור ולמכור אותו לישמעאלים. יוסף חושף את עצמו בפני אחיו ומגלה להם שהוא השליט על כל ארץ מצרים. תחת אותה שתיקה רועמת שנבעה מתוך שנאה עד כדי כך שלא יוכלו אחיו לדבר איתו לשלום, נרקם דיבור אוהב, קשר חם ואמיתי.
בהפטרה מטיב לתאר זאת הנביא יחזקאל: "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו - ליהודה ולבני ישראל חברו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו: ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו. וקרב אותם אחד אל אחד, לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך". משל העצים אינו עוסק בקרשים דוממים, אלא בעצים חיים, יחזקאל מתאר את מה שמכונה היום בשפה המקצועית "הרכבה חקלאית" שבה לוקחים את העץ התחתון - כנה - ועץ עליון - רוכב - ומחברים אותם עד שבמרוצת הזמן הם הופכים לעץ אורגני אחד.
מגמת ההרכבה היא למצות את הכוח המיוחד בכל זן ולהביאו לידי ביטוי בעץ שלם אחד. ה'כנה' נלקח מעץ חזק ויציב שעמיד בפני מחלות ושאר מרעין בישין, תפקידו להעמיק שורשים וליצור גזע איתן. ה'רכב' מתלבש על ה'כנה' ותפקידו להניב פירות מתוקים, דשנים ורעננים. ה'כנה' וה'רוכב' זקוקים אחד לשני, אף אחד מהם לא יכול להתנשא ולומר "כולה שלי", ללא כל החיות של ה'כנה' ה'רוכב' לא יצליח להניב פירות, וללא ה'רוכב' החוזק של ה'כנה' חסר משמעות.
על שני בני הזוג מוטלת משימת ההרכבה. כל אחד מהם נדרש לרתום את כוחותיו המיוחדים ולגלות את הגוון המיוחד שלו, כולם חיוניים לבניין הבית השלם ועל כולם לקבל זה מזה ולתת זה לזה באהבה. תהליך ההרכבה הוא אכן מעשה מורכב ורגיש, ונדרשות לשם כך תבונה וחוכמת לב, אך בו צפון סוד הקסם שמהווה את היסוד לבית יציב שמניב פירות משובחים. אני תמיד אומרת שבחיים שפע בא לשפע, וכאשר אנחנו נותנים מעצמנו (אפילו מעט), אנחנו מקבלים המון בחזרה. אם נשכיל לתת לצד השני, משימת ההרכבה תתבצע בצורה הרבה יותר הרמונית, ומשם אפשר להגיע רחוק.
זוגיות היא עבודה, כבר אמרנו, נכון?