כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי מקווה של-24 השעות שביממה, יתווספו כמה שעות נוספות, ואז אולי אספיק באמת את כל הדברים החשובים שעלי לעשות. בפועל, קצת מביך להודות, אם אני מכווצת את השעות שבזבזתי לריק, ייתכן שהייתי מקבלת את אותן שעות במסגרת הידועה מראש. כשראיינתי את בעלי הגמ"חים בכתבה, הרגשתי באופן בולט את תחושת ההחמצה. יש אנשים, שבמקום לבכות על הזמן שאין להם, פשוט חיים משאריותיו, ומפיחים בהם עוד חיות עצומה, שגורמת לי אפילו קצת לקנא.
מי אתם, בעלי הגמ"חים, שעושים לילות כימים למען הזולת, ומקדישים עצמכם למידת החסד בכזו פשטות. מושג ידוע ומקובל מזה שנים, בקרב אנשי הציבור, שנקרא גמ"ח. כשמו כן הוא: גמילות חסדים. זה יכול להיות חסד בכל דבר, אופן וצורה, העיקר שהוא משרת את המטרה.
אם רק תיטלו לידיכם אלפון עירוני של מקום יישוב דתי-חרדי, תוכלו לגלות קטגוריה מופלאה של גמ"חים, כאלו שבנוסף לתכולת ביתם הפרטי, מאפסנים עוד מלאי עצום של חפצים שונים, כדי שאם אחד מכם ייתקע, יהיה לו להיכן לפנות.
חזקי, הוא בחור צעיר בן 20, שכבר הספיק לקחת על עצמו פרויקט לא מובן מאליו כלל – לעילוי נשמת אביו ואמו. "כמו שיש גמ"חים מוכרים של תרופות, אז אצלנו זה פשוט עזרה ראשונה שמתמקדת בכוויות", הוא מסביר. "תחבושות ברנשילד, שממש הכרחיות במקרים של כוויות ויכולות להציל חיים". בהתחלה הוא פתח משהו ממש קטן, עם כמה תחבושות ואביזרי חרום נוספים שם בארון ופשוט שלח סיוע למקרים דחופים שנתקל בהם. אט אט אנשים למדו שיש מענה לדבר אצל חזקי, והגמ"ח שלו גדל.
"הקמנו מוקד שפועל 24 שעות ביממה", הוא מספר, ואני תוהה, מה עוד יכול להספיק בחור צעיר בן 20. "הרבה מהאנשים שמסייעים להצלחת הגמ"ח הזה הם חובשים שעברו הכשרה ממילא", מסביר חזקי. "לפעמים אנחנו חוסכים להם פעמיים. כי הם גם קיבלו את המוצר אותו היו צריכים, וגם עין של חובש ראתה את המקום, והוא יכול להמליץ להם אם לפנות להמשך טיפול ומידת הדחיפות". לכל מי שמבקש להצטרף למערך הזה, ומקבל את האישור, אחרי בדיקת מידת הרצינות שלו, דואג חזקי לערכה שבה כל האביזרים שיכולים לסייע במצב של כוויות ופציעות קלות.
איך אתה מחזיק גמ"ח כזה מבחינה כלכלית?
"יש לפעמים שאנחנו מגיעים לקריאות של אנשים, והם נותנים לנו אחר-כך כמה שקלים", משתף חזקי, אבל לא נראה שזה מה שטורד את מנוחתו. "הקמתי את הדבר הזה נטו לשם שמיים וחסד, אני לא מבקש כסף ולא שיחזירו לי את המוצר שלקחו. הכל חסד ללא תמורה. לפני שנה, כשהקים את הגמ"ח שלו, היו יכולות להגיע פניות גם פעם בשבועיים, היום הם כבר עומדים על יותר מ-300 פניות, "וזה מבלי לפרסם כלום, את יודעת... את הכסף נעדיף לשמור למוצרים ולא לפרסום. מי שצריך אותנו, יידע להגיע", הוא בטוח. בעידן הטכנולוגי, איך אפשר שלא, גם הגמ"ח הזה מתנהל בחציו דרך הודעות ותוכנות מסרים. מקבלים טלפון למוקד, מעלים לקבוצה, מקבלים מיקום של המתנדב הקרוב ביותר – ומספקים את הטיפול הנדרש.