בלי ריח בית המטבחים או מראות הזוועה האמיתיים, אנחנו מבלים בדיר/ הרפת והלול של ישוב בצפון, בו מתגלה גופת ילד מת. מי, למה וכיצד מת הילד לצד החיות אותן כל כך אהב, ושהשהיה במחיצתן הייתה תרפויטית עבור הילד מאור האוטיסט? את נושא התהיה והחקירה נוטל על עצמו הכלב "טייקר" (בן פריד המצוין) שיכול להישען אך ורק על עדות החיות שהיו עדות לאירוע באותו לילה. חקירה מגלה את הפחד האיום שיש לחיות מהאחראי עליהן, ולכן הן מכזבות תחילה. עוד בטרם החל הכל, בסצינת הפתיחה המפתיעה, מעמיד הבימאי דליק ווליניץ, שכאן מתגלה כשרונו הגדול, בימה עשירה בתנועה (שעיצבה מיכל הירש), של החיות, המצויות בכלובים, כמו אסירים במחנות עבודה, כשכל תכלית קיומן הוא לתת חלב לחקלאים, להמליט וולדים כדי ששיפעת החלב תימשך; התרנגולות חייבות בהטלת ביצים, שאת האפרוחים הזכרים (הידעתם?) ממיתים מיד עם בקיעתם מהביצה; והכל - בתת תנאים מאוד אכזריים ולא אנושיים. תמונה מאוד אכספרסיבית ורבת גוונים. אחרי תצוגת החיות והתבטאותן הן בקולות והן בדיבור בשפה אנושית, ואחרי שיר בו בולט מכולם קולה הנהדר של רוית דור, שממלאה נפלא את תפקיד הילד האוטיסט מאור, שכל מילותיו לקוחות (תוך קריצת ביקורת) מהטקסטים של הפירסומות וההגדרות המפוצצות של תוכניות הריאליטי, שוודאי גם נטבעות במוחם של ילדים נורמלים...ואחרי שמתגלה גופת הילד - מתחיל השיחזור לאחור. מלאכת מחשבת של אריגת הסיפור הקטן הנוגע ללב, הודות למשחקם המשובח של כל השחקנים כאחד, כשהצד התנועתי הוא הבולט והמעניק לכל חיה את האיפיון האישי שלה, לתפאורה הכה חכמה של דנה צרפתי המנוסה, עם התלבושות הססגוניות וה"חייתיות" שעיצבה מאי ברנע, והכי הכי - המוזיקה הנהדרת שכתב ומנגן ב הבמה עמרי דגן. פריטתו על הקלידים הופכת ממש לעוד אחד מקולות ההצגה ומרכיביה. כך גם התאורה של מאיר אלון הוותיק משחקת תפקיד בהעברת מרכז הכובד של הסצינות ממקום למקום, והדגשת תשומת הלב למתרחש במיקומים מסוימים אלה או אחרים. אך לא רק בימויו של ווליניץ "אשם" בהצלחה - כי השחקנים עצמם בילו שלושה חודשים באתרים אמיתיים, וחוו את החוויות של החיות עד כדי כך - שרובם הפכו לצימחונים. למען האמת: גם אני עברתי זעזוע דומה כשאבי ז"ל לקח אותי עמו בילדותי למקום מחוץ לעיר (הייתי קטנה מדי מכדי לדעת איפה זה היה). שם ראיתי איך אבא בוחר אווז ועוף, וצפיתי בשחיטה המתבצעת במלואה. הטראומה מאז לא נשכחה. מיני אז - יש בי תעוב לעופות, בשר ודגים (האחרונים - בגלל הריח אם הוא ישנו) אך יש לך גם סיבות נוספות. לטרגדיה של התרנגולות אנו מתוודעים מבעד לסיפורן של התרנגולות לילי ואסתי (אסף מרון ודותן תבין). האחת - שבטעות נקטעה גם לשונה במבצע קיטום המקור הנעשה דרך קבע לכל אחת מהן, ולכן דיבורה אינו ברור, אך שפת הגוף שלה מרשימה מאד. וכן במיוחד התרנגולת קלייר (כרמל נצר) שכשל כוח הסבל שלה, והיא בוחרת שימיתו אותה, כביכול בגלל שהיא איבדה את כושר ההטלה. בכך שאת כל הביצים שלה היא מעבירה לחברותיה, היא למעשה מתאבדת, כשהיא נלקחת להשמדה. על סיבלן של הכבשים אנו לומדים מסיפורן של הכבשה טארש (הגר שחר) שגולחה מהצמר שלה ונשארה עירומה, ובתה הקטנה (כרמל נצר). קטע הגז של טארש מלא אירוטיות ונראה יותר כמו אונס ברוטלי בידי הפועל המנהל את המשק (שגיא טל)..החקלאי האנושי, בעצם מגלם את כל מיכלול הצד החייתי שבבני האנוש. לעומת האנושיות והרחמים שיש בחיות, מהן עלינו ללמוד. על הטרגיות של חיי הפרות אנו לומדים מסיפורה של הפרה בולה, מס' 200, היא טל זולטי הנוגעת ללב, שבנה-אהובה העגל גולדי, נלקח ממנה גם הוא. מיכאל שומרון מבריק בתור העגל גולדי, ובתפקיד הכפול גם כחבר של אמו של הילד שמת, אוהד. רבגוניות משחקו באה יפה לידי ביטוי בהצגה ססגונית ועשירה זו. סתו גרופר כפרה נוייה היגם אמו של הילד מאור, כך שגם לה ניתנת ההזדמנות להיות חיה-אנושית גם ובת אנוש על כל מה שמשתמע מכך. עשרת השחקנים עם כל היוצרים המעולים, מעלים הצגה נדירה ומופלאה, רבת דימיון ורגש, שנוסכת בצופים תחושות עמוקות. חבל רק שההצגה תעלה רק עד ה 3.1.15 בסמינר הקיבוצים. בגלל היופי החזותי שבה עם הערך המוסף הנעלה שלה, המטיף ליחס יותר אנושי כלפי החיות, שמזינות את העולם - לקצת פחות אכזריות - אולי זה ידביק את האנושות גם בהבנה וטולרנטיות יותר כלפי האחר ושאר יצורי הבריאה - היה מאוד רצוי שהיא תוצג באופן רחב הן לקהל ובמיוחד לתלמידי תיכון, שאין ספק שההצגה תשאיר את חותמה עליהם.