לפני כשבועיים שודרו קלטות במסגרת יריבות דרעי-ישי בהן נחשף מרן
עובדיה יוסף זצ"ל מטיל חניתו באריה ושם מבטחו בישי.
הקלטות נשלפו כ'נשק יום הדין' במלחמת ה'אחים'. מידת הדין אכן פגעה בתנועת
ש"ס הפוליטית, ועדין לא ברור האם המכה אנושה או יש לה תקנה לפי שעה. ותהום הארץ! רבם דקרו! השתטחו על קברו, ביקשו מחילה, התייפחו. הגדילו לבכות את השריפה אשר שרף ה' חכמי מועצת ש"ס, רבנים מזרחיים וצאן מרעיתם, כולם אוהבי 'מרן' אשר נאותו לאורו. ועדין נשמעת בת-קול המנהמת: 'אוי מה היה לנו'? עוד אבינו חי? עוד יוסף חי? או שמא חיסלו גם אותו?
ואני הקטן, הזאטוט מ'בגדי המלך החדשים', עומד בצד ותמה; איזה ביזוי? הרי בקלטות הללו נגלה מרן במלוא אישיותו החיננית, במלוא הבנתו את המציאות ואבחנתו בטיב האישים שסביבו. אני סבור, ורבים כמוני, ששום ביזוי לרב לא בקע מן השידור; הביזוי כולו שייך לניצים, ובראשם לדרעי, לישי ולבני משפחת הרב. סוד גלוי הוא כי משפחת יוסף - בנים, כלות, נכדים - אינם 'שבטי ישורון', ובחיי מרן נאבקו 'מי יותר קרוב, ומי יותר משפיע', ולמי משפט הבכורה, לא"ד או לא"י?
בקלטת נחשפנו לעובדה ה'טבעית' כי בני משפחה, לבלרים ושמשים, מושכים את כבוד תורתו בלשון, מטים את לבו ואת דבורו, מסננים את הנכנסים ואת היוצא לתקשורת. כתבנו ה'טבעית' כי כמעט בלתי אפשרי שיהיה אחרת בחצרות כל ה'גדולים', האדמורים והבאבות, וכבר היה לעולמים ואין כל חדש תחת השמש.
אבל בעיקר הבנו מהקלטת, מה שידענו משכבר הימים; אין שום משמעות לש"ס הפוליטית ללא המאור הגדול, מעוז ומגדול. כל הסיסמאות על 'עטרה ויושנה' ועל 'מורשת המזרח' היו אמצעי שיווק לייצר מפלגת-כח אשר מצעה מתבטא במילה אחת בלבד: 'מרן'. לדעתי, תנועה חינוכית-תורנית מזרחית לא פוליטית הייתה שורדת יותר.
מפלגה באבאית-אדמורית כזו זהה לגלים מחזוריים נוספים המתנשאים לכבוש את הזירה תחת השמות לפיד האב-הבן, איווט או כחלון וקודמיהם. הצד השווה של מפלגות אלו שבנפול כוכב השביט נשמט כל שובל הזנב. היורשים - שאינם נשרי מרום או שנשרו נוצותיהם - נעים ברוח מצויה ומחפשים התמקמות מזדמנת. כאשר השוק מעדיף 'חברתיים' - כולם לפתע ממותגים ע"י יחצניהם כחברתיים לעילא.
באחת; מרן נסק במלוא גדולתו. משנפטר לעלמא דקשוט לא הניח אחריו לא יורש ולא אג'גנדה פוליטית, רק מחלוקת ונציונות. יהי זכרו ברוך לעד!