עדיין לא החלטתי מי ממורותי וממורי היה המורה שלי לחיים. ולא משום חוסר מועמדים ומועמדות, אלא משום ריבויים דווקא. רובם ככולם היו כאלה, שהטביעו בחברי לספסל הלימודים ובי חותם בל יימחה, ורישומם על תולדותינו ניכר עד עצם היום הזה.
לא הנוסטלגיה מדברת כעת מגרוני. זאת הייתה דעתי על מורי מאז ומתמיד, והזמן שחלף רק שימר אותה ואף חיזק אותה. בזכותם הלכתי כל בוקר לבית הספר בשמחה, מכל מלמדי השכלתי ואת כולם אהבתי; ואם היו גם אחרים, אז אותם שכחתי.
את יפה שרגא לעולם אזכור, שלימדה אותי בכיתה בי"ת גימ"ל ודל"ת, בבית חינוך לילדי העובדים במושבה רחובות, ונתנה בי סימנים ראשונים למשוררות.
יען כי לא רציתי לאכזב את ציפיותיה ממני, אני מתיישב מעת לעת לכתוב שירים. ואת ישראל צוקרמן אזכיר כאן לטובה ולתודה, שלימד אותי שלוש שנים רצופות – מוו עד חי"ת – ובמיוחד שקד על טיפוח כושר הביטוי שלנו בכתב ובעל-פה. כך נפטרנו בעוד מועד מפחד קהל, וסיגלנו לעצמנו את היכולת להרצות ואף לנאום בשער בת רבים. ויצחק גורביץ', המנהל האגדי, אבא של עמיקם, גם הוא זכור לטוב. אומנם לא לימד אותנו בכיתה, אבל רוח המחנך שלו שרתה עלינו בכל פינה.
אפילו את המורה מרים אזכיר, שאת שם משפחתה שכחתי, אך לא אשכח את מצוקתה, שגרמה לה בסוף כיתה ה"א להציג אולטימטום: זה או הוא או אני, שנינו יחד לא נוכל להמשיך, וה"הוא" ההוא הייתי אני.
עכשיו מותר לגלות: כל השנה מיררתי את חייה כדי לעבור סוף-סוף מבית ספר "בלי אוכל" לבית ספר סמוך "עם אוכל", למגינת לבה של אמי, שחשדה בכל מזון שאינו ממטבחה.
שנה אחת בלבד ביליתי בתיכון עירוני אל"ף בתל אביב, שבימים ההם היה מוסד שמרן ובורגני, שהקפיד על משמעת יתרה, ועל כן היה לי לזרא. לא היה לי נוח לקום בפני המורים בכניסתם לשיעור, לקרוא להם "המורה" ולא בשמם, כפי שהורגלתי בבתי הספר של "זרם העובדים". כבר במהלך השנה האומללה ההיא היה ברור, שגם מכאן אגרש את עצמי, אך בינתיים עברנו לירושלים.
שלוש השנים המסיימות של בית הספר התיכון היו שנים של חופש ואושר. בית חינוך תיכון בירושלים באותם ימים רחוקים הוא ההוכחה שלימודים אינם גזרה; אפשר ללמוד וליהנות בעת ובעונה אחת; ואפשר לכבד מורה גם בלי לקום לכבודו.
משה גרגיר לימד אותי עברית וערבית, וחיבב עלי את שתיהן. לימים הסכים לנקד את ספר שירי הראשון, וכעבור עשרות שנים גמלתי לו בעיטור המורה המצטיין. עבדתי אז כשר חינוך, והוטלה עלי החובה הנעימה להביע הוקרה למורים בגמלאות שהצטיינו בעבודתם. ופתאום, את מי אני רואה, אם לא את המורה האהוב שלי עולה לבמה, ושנינו חבוקים על סף דמעה.
פנחס בלומנטל היה המורה שלי לאנגלית, ויותר משלימד אותנו שפה זרה, לימד אותנו מושגי יסוד בתרבות העמים, ועיניים של עשרות ילדות וילדים מטומטמים נפקחו לראות ולהכיר. עד היום אני מרגיש את הרוח הטובה שנושבת עלי מן האשנב שפתח לנו.
שמשון קירשנבאום לימד היסטוריה יהודית וכללית. כסגן המנהל הוא היה קשוח, הטיל עלינו מורא, פחדנו מפניו. לא נורא: מבעד למעטה הנוקשות שלו, הבחנו במחויבותו המוחלטת כלפינו, במסירות שאין לה גבול, ועל כל אלה רחשנו לו חיבה. ללמדכם, מורים ותלמידים יקרים, שניתן לאכוף סדר ומשמעת גם בלי להיות שנוא.
ומאיר הרניק, שהתעקש לאלף אוזניים ערלות בלימודי מוזיקה עולמית וזמרת הארץ. אני, באופן אישי, חייב לו הרבה: הוא היה הראשון להבחין בקולי הערב ובשמיעתי הטובה, והפך אותי לסולן המקהלה. על התפקיד הזה ניסיתי לשמור כל חיי, ולא תמיד בהצלחה.
והמנהל, בכבודו ובעצמו, הלא הוא שאול ברקלי, שנודע ברבים כמחבר "לוח השמות" ו"לוח הפעלים", שהוגיעו את כלל תלמידי ישראל בימים ההם, אבל רק אנחנו זכינו להכירו פנים אל פנים. בי נשבעתי באוזני חברי, שבשבוע האחרון ללימודינו, בכיתה י"ב, אנקום בו, באיש הלמדן והנלבב הזה, על אשר עוללו לנו לוחותיו. ורק כדי שלא לשבור לי את המלה, שפכתי על ראשו הסב דלי מים, ועד היום אני מוליך את חרפתי. הוא סלח לי, אני בטוח, אך אני לא סלחתי לעצמי.
את רחל צפריר, המורה הראשונה שלי, השארתי אחרונה. היא שלימדה אותי צורת אות. כאשר התמניתי לשר חינוך, היא שלחה לי מכתב ברכה, שעוזרי הניחו על שולחני בדחילו ורחימו. פתחתי את המעטפה ביד רועדת. זה היה מכתב כל כך יפה, שאכזבה בצידו: "בעיקר אני זוכרת אותך בגלל ריסיך הארוכים", כתבה. "תמיד חשבתי שהם מתאימים יותר לילדה מאשר לילד". ואני חשבתי לתומי שהיא זוכרת אותי בגלל כישרונותי המופלגים, הידועים בציבור; שוב נתבדיתי. כתבתי לה מכתב תשובה נרגש, ואף באתי לבקר אותה בבית האבות והאימהות שלה. לא הסתרתי ממנה את אכזבתי, ושנינו צחקנו והתנשקנו. "עכשיו כבר אין לך ריסים כל כך יפים", ציינה כשנפרדנו.