עצמו של יום מכפר. הגענו לדבר האמתי. כל השנה אנחנו מנסים ב-כמו. פורים כמו כיפורים, טו באב כמו יום כיפור, ועוד ועוד. והנה הדבר האמתי שאין יהודי, רחוק ככל שיהיה, שהיום הזה לא עושה לו משהו. איך רואים את היום הזה אנשים לא דתיים ממדינת תל אביב? איך מתייחסים ליום הזה בקיבוצים שכן זוכרים את מלחמת כיפור, ועושים בערב את הטקס השנתי לחללי המלחמה?
דימונה, עם כל היותה עיר חילונית, היא עדיין עיר שומרת מסורת, שגם חילונים שבה מתהדרים בסבא שהוא רב בית כנסת, ובכיסא שמור על שמך בבית הכנסת של ההורים אליו אתה הולך לפחות פעם בשנה. חילוני של דימונה לא דומה לחילוני של תל אביב.
את המפגש הראשון שלי עם יום כיפורים אחר ממה שהכרתי, חוויתי בצבא ואני כבר בן שמונה עשרה. בוגר מספיק להחזיק נשק, אבל עדיין צעיר מכדי לענות על שאלות אמוניות. ולא שהיום אני כן יכול. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי באמת באנשים שחוגגים את יום הכיפורים בצפייה בשלל סרטים להעביר את הצום. זה נשמע לי מוזר אז ואפילו די מגוחך. עם השנים הצטרפו עוד סיפורים על יהודים שאוכלים שרימפס עם מצה בפסח, רק כדי לא להיכשל באיסור חמץ, או על יהודים שאוכלים רק בשר עוף בחו"ל ולא בקר, מבלי לוודא שהעוף נשחט כהלכה. "שחיטה" אמרו לי "זה ממש למחמירים". ועוד ועוד דרכים ושבילים שבהם יהודים מוצאים דרכם לעבודת השם. רבות הדרכים לאהוב אותך.
מפעם לפעם אני נזכר ומהרהר בליבי על יום הכיפורים של פעם. אני מתגעגע ליום כיפורים בנוסח סבא יוסף בנימין קולטקר על שמו אני קרוי. נוסח סבא זה אומר להתחיל חודשיים לפחות לפני בהכנה לתפילות החג הקדוש. בחזרה על הפיוטים ועל כל המזמורים, פעם אחר פעם - בוקר צהריים וערב. זו מסורת שהחלה עוד הרבה לפני שנולדתי. זוכר את ימי ראש השנה ויום הכיפורים בבתי תפילה ארעיים שקיים סבא ע"ה. זה היה אולם מפ"ם כפי שקראו לו אז, והיום הוא האולם שמתחת ל"מקדשי שמך", שעתיד להיות כולל נוסף. זה היה בית הספר רביבים (מה שנקרא כיום בית ספר רבין), וזה היה באולמי הדס מתחת לקרקע. והמטרות היו טובות. אם כתרומה לבית האבות בדימונה ואם כתרומה לבית כנסת כזה או אחר.
סבא זצ"ל שכבר שנים הדיר עצמו מאולמות בית הכנסת הרשמיים, הכל כך מוכרים וידועים לטובה של בני הקהילה, נתן לכל קהל אוהביו ושומעיו את האפשרות להיזכר שוב בימי הזוהר שלו שהחלו אי-שם בבית כנסת "מגן חסידים" בהודו של שנות הארבעים חמישים ועד לדימונה של שנות השישים והשבעים. כאן אסף סביבו את קהל עדתו ואת תלמידיו שבמשך השנים הוחלפו על-ידי נכדיו-תלמידיו, ויחד החזיר עטרה ליושנה.
כל נדרי
אלו היו אולמות ישנים עם מאוורים ועם סידורי ליוורנו שאנשים הביאו מהבית, כל כך דומה למניין שאנו מקיימים היום בצל הקורונה. אנשים לבושי לבן עם נעלי בד, ונשים עטויות סארי - אותו בגד מסורתי. סבא, שכאמור הכין אותנו כבר חודשים לקראת הימים האלו, טעם מעט בסעודה המפסקת ויצא אל בית הכנסת. טעם מעט כי ידע שמי שרוצה לסלסל בקול נעים לא יכול להיות שבע. אחרי שנים הבנתי עד כמה זה נכון לכל תחומי החיים שלנו. מי שמלא ושבע לא יכול להיות שופר של אחרים. בקושי של עצמו.
כנער נהגתי כמו שנוהגים כל הנערים, שזה אומר אכילה מופרזת בערב הצום. להיזכר מאוחר ולשתות הרבה מים לקראת תחילת הצום. את הצום עצמו הייתי עובר אחת למעלה ושבע למטה, ולסיום ביליתי את שלוש השעות האחרונות של הצום שוכב על מדרגות האבן שמחוץ לבית הכנסת, בתפילה שזה רק יעבור, ואז בצאת הצום לטעום משהו ולומר לעצמי, שגם אם הצום היה ממשיך עד מחר בבוקר זה לא היה נורא.
ולתוך כל זה, עם תפילת כל נדרי, ועם סדר העבודה, אולי ההיי לייט - אותו רגע מרומם - היה דווקא כשבית הכנסת היה כמעט ריק. למה שנקרא הפטרת יונה. אותה קריאה הנקראת בתפילת המנחה של יום כיפור, עם המנגינה המיוחדת ועם הסיום הכל כך מיוחד שנשמע עוד מיוחד יותר כשסבא ניגן אותו. "מי א-ל כמוך נושא עוון". באוזניי עדיין שומע אותו. שנה אחת, אחד מאנשי שלומו קנה עבורו את המצווה והוא הסתובב אליי ואמר לי "תעלה". קשה לי להבהיר לכם במה מדובר. זה כמו שאהרוני יבקש מטבח צבאי להכין משהו לתחרות המישלן שלו. ואני בסך-הכל בן חמש עשרה או משהו כזה, ולא הכנתי את עצמי לרגע הזה. אני מצידי בכלל חשבתי לצאת החוצה כרגיל, ולשכב על אותם המדרגות הגדולות שנמצאות בחוץ.
עליתי, קראתי, וליובש בפה נוסף עוד יובש של התרגשות. זה לא היה כמו סבא. אפילו לא קרוב. בסיום הקריאה הרגשתי קצת מאוכזב בשביל זה שקנה את המצווה הזו בכל כך הרבה כסף, רק כדי לשמוע את סבא שלי ובסוף קיבל אותי. כמו להזמין זר פרחים במשלוח ולקבל עציץ נענע. הקונה ספק הרגיע אותי ספק לא, ואילו סבא חייך והניד בראשו. זו גדולה לתת לאחרים לעלות במקומך. ואולי כדי להזכיר לי שלא הייתי צריך לקפוץ ולתקוע במקומו בשופר שבוע לפני, רק כי הוא קצת נחלש. ללמוד שיעור בצניעות. לשבת בצד לפעמים.
לקחתי את יום הכיפורים שלי איתו, עוד שנים קדימה. גם כשבגרתי, גם כשלא נפתחו יותר אולמות תפילה בחגים. גם שלא צריך להגיע שעתיים לפני כדי לתפוס מקום. גם אחרי שהוא נפטר. עד היום. סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות.
