חברי הטוב, ערבי ישראלי מעמק יזרעאל, פטריוט ערבי ישראלי המכבד את סמלי המדינה ומיום עומדו על דעתו פעל לחיבורים ולהשתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית, צמצם מאוד את כתיבתו ברשתות החברתיות. חברי השתמש בפלטפורמות הדיגיטליות להטמעת נושא חשיבות הקיום המשותף, הגיב על אירועי המתרחשים במדינה, גינה טרור, מחה על חילול קדושת אל-אקצה על-ידי כופרים במסווה מאמיני איסלאם, נאבק בכל כוחו נגד הבדלנים, נגד המסיתים לפילוג ולא לחיבור עם החברה היהודית. ופתאום, כמעט ונדם, כמעט ואני מביע את עמדותיו באופן כה נחרץ וכה מדויק. חיו וחיי משפחתו בסכנה. לא פחות. איומים ברצח, קללות, נאצות, חרפות, גידופים, חמורים באופן קיצוני, ללא מורא. המאיימים אינם פוחדים, אינם חוששים, כותבים את דברי הנאצה והאיומים שלהם בפנים גלויות, עם שם ומשפחה, מקום המגורים, כמו אומרים שמישהו יעז לפעול מולי. חברי החליט להוריד פרופיל, לסתום את פיו. לגזול ממנו את חופש הביטוי לא הצליחו עדיין, אך הדרך למצב זה קצרה מאוד. חברי פנה למשטרה, הציג תכתובות עם שמות, תמונות ואיומים, והובטח לו כי יטפלו בעניין. למחרת אותו וידוי בו שיתף על תחושת חוסר האונים מול האיומים החמורים, על ההחלטה לצמצם מאוד את התבטאויותיו, לחש על אוזני חברי, "זה הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב או מבין". למחרת הזמין אותי חברי, מומחה לחברה הערבית, לצאת עימו לסיור בעיר הבשורה, נצרת, העיר החביבה עליו. נצרת הינה אחת מהערים בהן הוא בוחן את התהליכים המתרחשים בחברה הערבית. "מעולם, גם אחרי הכיבוש ב-48, לא נשמעו דיבורים כמו שנשמעים היום ברחובות נצרת. שנאה מתפרצת ליהודים, התעוררות בעוצמה של הלאומיות הפלשתינית, נכונות להקרבת החיים, ואמונה כי בשלה העת להילחם ביהודים ולהכניע אותם". קולו של חברי רועד, זו לא החברה הערבית ישראלית אותה הוא מכיר מקרוב, אלו קולות מלחמה, קולות אחרים של זעם, תסכול ואמונה בהכנעת היהודים, אשר מעולם לא שמע בעוצמה שכזו. אתם לא מבינים מה קורה בחברה שלנו, המשיך חברי לשתף אותי ביושבנו על ספסל בכיכר המעיין. התהליכים, קצת לפני האירועים הקשים שהחלו ב'שומר החומות' נתנו רוח גבית לאזרחים הערבים, בהם האליטה הערבית אשר ראתה בקיום המשותף ערך חשוב וראשון במעלה. הערבים הישראלים גילו את מה שהעולם גילה כלפי רוסיה. גילו את הפער בין הדימוי למציאות, כמו האוקראינים שגילו שהצבא הרוסי הוא לא מה שחשבנו. הערבים הישראלים גילו בעקבות האירועים הקשים בערים המעורבות, בנגב ובגליל שזרועות הביטחון והמשטרה מתקשים להכיל את האירועים, גילו שאפשר לבצע פשעים גם כלפי יהודים ולצאת בשלום, גילו את מערכת המשפט הרחמנית, המכילה, החסה על העבריינים ולא על שומרי החוק. עזבנו את כיכר המעיין, הבטנו בציפורים הענקיות הנהנות מגרגרים בכיכר הסמוכה לכנסיית הבשורה וצעדנו מהורהרים ושותקים עד לרכב בחנייה. "אני מאוד מאוד מודאג ומוטרד מהתהליכים המתרחשים בתוכנו. הקיום המשותף על סף התפרקות. אם מדינת ישראל על הנהגתה וזרועות הביטחון השונים לא יתעשתו כולם יהיו בל"ד, רבים מהם יאחזו בגרזנים לנפץ את חומת הקיום המשותף, אני באמת חושש שאנחנו בדרך לשם". הבטתי בחברי, ישבנו ברכב בחנייה. ידיו רקדו על האותיות במכשיר הסלולרי, "אני חייב להגיב על הפיגוע באלעד", אמר והעלה פוסט נוקב הקורא לחשבון נפש. עוד לא אבדה תקוותנו.