ישראל בורחת כבר מאז 1968 מהכרעה לאומית מרכזית של קביעת גבולותיה הריבוניים של המדינה. אחרי המאמץ הגדול של הכרזת העצמאות (1948) והמלחמות שלאחריה, סיפקה מלחמת ששת הימים לישראל הזדמנות היסטורית להשלים את הישגי-היסוד של מלחמת השחרור ולעצב מציאות גיאופוליטית חדשה ויציבה יותר באזור. הסכמי אוסלו (1992) חיבלו בשעת כושר זו וההתפתחויות כיום מאפשרות שוב הכרעה שאי קבלתה תהיה בכיה לדורות. בל נטעה: זו הכרעה פרו-ציונית או פוסט-ציונית ואוי לנו אם הפוסט ציונית תנצח. לכאורה, החליט העם היהודי לחזור למולדתו ולחדש בה את מדינתו הלאומית, בה יוכל להמשיך לחיות ולהגן על חרותו, לפתח את תרבותו ולעצב את עתידו על-פי רצונו והבנותיו. על דרכו התייצבו אויבים מבית ומבחוץ ובקשו למנוע זאת בשלוש דרכים עיקריות: מלחמה בנשק, מלחמה בזכותו ההיסטורית לריבונות לאומית, וכפירה בהיותו עם ככל העמים הזכאי לחופש ועצמאות. בניסיון הראשון- מלחמה - עשה העם חייל והנחיל לאויביו מבית ומבחוץ מפלות קשות, כשהוא מפרק שוב ושוב את הקנוניה המבקשת לגזול ממנו את אדמתו באמצעות תוכניות חלוקה הזויות, מעצב בפועל גבולות ביטחון מעשיים וברי-הגנה ומייצר דה-פקטו חלוקה רציונלית של תחום המנדט הבריטי בין מדינה יהודית למדינה ערבית. כ-65 שנים נמשך תהליך זה ובמהלכו גם בנה עצמו מבית, עיצב כלכלה מתקדמת ומתפתחת, הביא ברוח הציונות לריכוזו של למעלה מ-50% מכלל יהודי העולם בישראל והתייצב על קו הזינוק להכרעות הבאות שעל הפרק; - ומאז הוא מהסס, פוסח על הסעיפים, ומתקשה לקבל את ההכרעות המדיניות הדרושות להשלמת וביסוס שלב הקוממיות הלאומית והעצמאות המדינית. הססנות זו היא בעוכרינו ומסכנת את ההישגים שהושגו עד כה. כ-10 שנים מוליכה אותנו הססנות זו מדחי אל דחי ולאחרונה על-רקע הבנת יריבינו ואויבינו כי מתקרבת שעת הכרעה בנושא המדיני, נקלענו שוב לערב סערה מדינית-פוליטית ואולי גם צבאית; זוהי רעידת אדמה שלאחריה שום דבר לא יהיה דומה למה שהיה, ודווקא במצב זה אנו נתפסים לחולשה שלא הייתה כמותה במדינה שהקימה הציונות המעשית. לנקודת זמן זו התכנסו מספר תהליכים קריטיים: שינויים גיאופוליטיים אזוריים ועולמיים, חילופי דורות בישוב היהודי ובישוב הערבי בארץ-ישראל רבתי - תחום המנדט הבריטי לשעבר - וחילופי דורות בקרב המיעוט הערבי, שהיה בין היוזמים העיקריים למלחמות בראשית עידן הקוממיות החדשה. משום כך גם הפך מיעוט זה לסובל העיקרי מתוצאותיהן, באשר כל הניסיונות הסתיימו בכישלון חוזר ונשנה. מיעוט זה הפך אבן ריחיים על האזור ומדינותיו בדרכם ליישוב המשבר המדיני האזורי. מתוך עקשנות ערבית לאכוף על ישראל בכוח הסדרים בלתי-צודקים היסטורית, בלתי-סבירים מדינית ובלתי אחראיים ביטחונית, הפך מיעוט זה למכשיר האופרטיבי של הליגה הערבית (שמתפוררת לאחר ה"אביב" הערבי) ושל התנועות האיסלאמיות הקיצוניות, לניגוח מתמשך של מדינת היהודים, הואיל והגישה הדתית הפונדמנטליסטית אינה מכירה בזכותו של העם היהודי (או כל עם אחר) למדינה משלו במרחב האימפריה המוסלמית של מוחמד.

חינוך לשנאה

בכדי לשמר בתודעת פליטי המאבק הכושל ביהודים רצון ותקווה רצון ותקווה לשינוי, עוסקות ההנהגות האזרחיות בתפוצות האזוריות של תנועה זו בחינוך הנוער לעויינות, שינאה ולגיטימציה של האלימות כלפי יהודים בכלל וישראלים בפרט, ובטיפוח סיפורי בדים מהעבר שלא היו ולא נבראו לרבות עידוד התקווה של חזרה לתחומי מדינת ישראל לאחר גירוש או השמדת יהודיה (מכונה על ידם "זכות השיבה"). בנרטיב המקובל חסרה בין היתר העובדה שערביי איו"ש היו אזרחים ירדנים עד 1984 שבה ביטל חד-צדדית המלך חוסיין את אזרחותם כאקט פוליטי נגד ישראל, משהתברר לו שאיו"ש (שנכבשה על ידו ב-1948 ושוחררה ב-1967) אינה חוזרת לשליטתו. דברים אלו ואחרים שאינם מציאותיים ואינם מושתתים על אמת היסטורית, משרתים בהתמדה את המטרה הפוליטית של אויבי העם היהודי, אויבי ישראל ושונאי-יהודים באומה הערבית באשר הם. בלחץ האירועים הכבד של ימי התקומה ועליות המצוקה של שואת אירופה וגירוש היהודים ממדינות ערב, בעיצומה של מלחמה קשה, נכנעה באיוולתה הנהגת המדינה היהודית ללחץ פוליטי בינלאומי אמיתי ומדומה והעניקה לרבים מהערבים שנותרו בארץ עם כניסתה לתוקף של שביתת הנשק של 1949, מעמד של אזרחים ישראלים, "כמקדמה" ברוח המוצע בהצהרת העצמאות. גם אם אין שוללים את הרעיון מכל וכל כאפשרות עתידית מוגבלת בהיקפה, הרי שעל-רקע היות ערבים אלה ברובם המכריע אויבים קודם להכרזת העצמאות ובמידה רבה גם לאחריה, הענקת אזרחות ללא תנאי היא מעשה חסר אחריות. לא פחות חסר אחריות הוא ניסוח חוק השבות, שבסערת מלחמת הקוממיות חוקק כך שהוא קובע שיהודים רשאים לקבל אזרחות ישראלית לפי בקשתם מרגע שהוכחה יהדותם, אך אין הם מחויבים כיהודים במאומה בתמורה לקבלת אזרחות זו. אילו מומשה כוונה אחרת שפורטה בהכרזת העצמאות והיא חיקוק חוקה לישראל תוך שישה חודשים מההכרזה, סביר שהכשל המובנה במעשה זה היה נחשף ומתוקן בתהליך עצמו. מאחר שהצהרת הכוונות לחוקה לא מומשה עד ימים אלה, נותר הכשל לגבי אזרחים בני כל העמים בעינו: - אזרחות נתפשת לפי שעה כזכות שחובה שעל המדינה להעניקה אבל אין היא מחייבת את מקבליה בדבר, אפילו לא בשבועת אמונים למדינה המאזרחת. ספק אם יש עוד מקום בעולם שמתקיימים בו תנאים מוזרים דומים. ומאז ועד עתה נמשכת איוולת זו באין מפריע - ערבים ישראלים המחזיקים באזרחות ישראלית פועלים נגד המדינה והמדינה מתירה להם חופש פעולה לנהוג כך. המראה הנפסד הנשקף לעינינו ממציאות זו הוא שהציבור היהודי במדינת ישראל (ובמידה פחותה גם בתפוצות) פורם במו ידיו בהתמדה ומתוך איוולת מוחלטת את המרקם החזוני הציוני של האבות המייסדים. אין חבלה חמורה מזו בסולידריות הלאומית של ישראל; כשהשמאל הפוסט-מודרני הוא אחד הגורמים החתרניים והמזיקים ביותר מבחינה זו. משאלת יסוד שעיקרה דרכים להקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל שלה משפט קיום מדיני, צבאי ואזרחי, הופך הדיון לשאלה: האם יש משפט קיום למדינת לאום יהודית פוסט-מודרנית? זו בעיני שאלה שכלה המסכנת את המפעל הציוני כולו! לא מקרה הוא שהמחזיקים בהשקפה זו נמנים על מתבוללים, פוסט-ציונים ואנטי-ישראלים. גם מי שאינו שומר מצוות, אינו יכול להיות עיוור עד כדי כך שלא יבין את האיום הכמוס לציונות בהיפוך שאלות זה. מהיות שאלת הזהות הלאומית של המדינה היהודית שאלת-היסוד, הופכת סוגיית אופי המשטר - דמוקרטיה מהי? - לשאלה המרכזית בדיון הזהות. לכך בדיוק חתרו הפוסט-ציונים הראשונים וכל ההולך בדרכם הופך בהכרח לאויב בפוטנציה של המדינה היהודית.

משטר פוליטי

כאשר הציבור היהודי היה משוכנע בצידקת המטרה ומלוכד סביבה, שאלת העיתוי עמדה בראש סולם העדיפות הלאומי. השואה לימדתנו מהי החשיבות והחיוניות של ריכוז המאמצים הלאומי בשמירת העיתוי וההגשמה. מאז פג כביכול האיום או נחלש משמעותית, עברנו להתפלספות בשאלות המטרה, הדרך והעיתוי והואיל וטרם פתרנו את שאלת היסוד, אנו מסכנים בכך הכל. הערבים, מאידך-גיסא, נותרו עיקשים ועקביים והוויתור היחיד כביכול שעשו חרף כל כישלונותיהם הוא הסכמה להגיע אל המטרה הסופית של השמדת המדינה היהודית בשלבים; באיוולתנו אנו חוזרים ונופלים למלכודת זו בכל מבחן בדור האחרון. ההיסטוריה אינה קזינו ומשחקי קובייה בסוגיית הגורל הלאומי, מסתכמים לרוב בלהיות או לחדול. אם תיפול שוב מדינת היהודים בגלל קוצר ראות אזרחיה, דומני שיסתם הגולל על העם היהודי. מדינות דמוקרטיות ישנן רבות ולכולן גוונים אופייניים משלהן. בכדי לחיות בהן אין צורך להיות דווקא אזרח ישראל. אולם, בכדי לחיות במדינה שמשטרה דמוקרטי ולה מאפיינים יהודיים מובהקים היסטוריים, תרבותיים, סמליים, תנכ"יים, וגאולוגיים יש לבחור במדינת-ישראל האחת והיחידה. רצונה ומוכנותה של ישראל להעניק אזרחות בתנאים מבוקרים גם למי שאינם יהודים, היא מעשה ראוי בתנאי שאינו מחבל בהגדרת אופיה ומטרותיה הלאומיות. כל הטוען ש"דמוקרטיה" היא דרך חיים ולא משטר פוליטי, מעמיד מול טענה זו את הטענה הנגדית לפיה גם יהדות על כל חסרונותיה היחסיים היא דרך חיים, שאינה מנוגדת לדמוקרטיה, אבל מפרשת אותה כמדינות אחרות בדרכה שלה. צרוף אזרחים לא יהודים אינו יכול לעמוד בניגוד להגדרת הזהות העצמית של המדינה, או שימנע מראש וללא כל הצדקה ממשית אפשרות לקליטת אזרחים בה שאינם יהודיים. ויכוח הסרק בשאלות אלה גרם בעיקר בדור האחרון להחרפת הקונפליקט הפנימי בקרב האוכלוסייה היהודית של ישראל, באשר יהדות איננה חרדיות או בהכרח שמירת כל המצוות. מגוון הזיקות לאמונה ולמסורת היהודית בקרב ה יהודי הארץ או יהודי התפוצות הוא עצום. אין להתפלא על כך לאור משך תקופת הגלות והיקף הנפוצות היהודית בעולם. את קיומה של ליבה יהודית משותפת הוכיחה הציונות כאשר יצאה לחדש את היישוב היהודי בארץ ישראל, הפכה עניין זה למטרה לאומית וגייסה תמיכה יהודית ולא יהודית רחבה במהלך ההיסטורי, עד להגשמתו הלא שלימה בהכרזת העצמאות. נדרשו שתי מלחמות גדולות ומספר רב של מאבקים פוליטיים ואלימים בכדי להגיע ליישום החלקי הנוכחי, שבו שולטת ישראל על ארץ-ישראל המערבית, אך טרם הרהיבה עוז לקבע עובדה זו פוליטית באמצעות הכרזה על החלת החוק הישראלי על כל השטח. להישג זה הגיעה בזכות הלכידות שהפגינה בדור הראשון לעצמאות בהנהגת מפלגות מיסודה של תנועת העבודה. בהשגת שליטה זו גברה התודעה היהודית על התודעה המעמדית. ומאז ועד היום מחבלת "התודעה המעמדית" או ההשתייכות הסקטוריאלית בהשלמת הייעוד הציוני. "חוק טבע" הוא שכל יצור חי ובני-אדם בפרט נחלץ להגן על חייו וקיומו כאשר נשקף להם איום בכל מאודו ואמצעיו. כאשר מדובר בקהילה אנושית, אחד המנגנונים החשובים הוא הלכידות החברתית הנובעת מאחדות המטרה. ניצחון ששת הימים היה חזרה ניצחת על תקפותה של תזה זו, אבל בה בעת כמעט, גם ראשיתה של המחלוקת על המשך הדרך, כאשר פעם נוספת בהיסטוריה היהודית הוחלף היעד הלאומי ביעד סקטוריאלי - אידאולוגי, דתי, מפלגתי או אחר מתוך "קללת הפילוגים".

פטורים מחובות

מאז 1968 בקירוב אנו סוחבים אחרינו את שובלה של קללה זו, שבגינה הפכה ההחמצה הפוליטית של ממשלת אשכול-דיין בשותפות עם בגין למחדל היסטורי². ככל שמחריף המתח סביב האפשרות שאנו מתקרבים להכרעה מדינית בשאלת גבולות הקבע של מדינת ישראל, שבמסגרתם רואה רוב הציבור היהודי במדינה את קו הירדן במזרח לכל אורכו כגבול המדיני המזרחי, גוברת החוצפה הערבית הקושרת אזרחות עם זכויות אך ללא חובות וללא נאמנות למדינה ולחוקיה. שעה שיהודי אירופה לחמו במיליוניהם במלחמת העולם הראשונה במסגרת צבאות המדינות שאיזרחו אותם³, רואים הערבים בישראל את עצמם כאזרחים ישראלים אך פטורים מחובות⁴. לאחרונה אימצו לעצמם קבוצות גדולות יחסית של צעירים מהמגזר הערבי "המשתלב" כביכול בחיי המדינה, דרכי התרסה גסות וחריפות לביטוי בפרהסיה של סממנים לאומניים ועויינים למדינה. אחד השכיחים הוא "יום הנכבה" (יום האסון הפלשתיני אותו הם מיחסים לישראל וקוראים לחיסול המדינה ותיקון "העוול"). הם מלווים זאת בביטויי שנאה ובהנפת דיגלי ארגוני הטרור שהם העויינים ותוך כדי כך הם גם מסיתים, לגרימת נזק, קוראים לחרמות ופוגעים בחיילים ואזרחים העושים את תפקידיהם. התנהלות זו מייצגת תהליכים אנרכיסטיים מסוכנים שיש לעקרם מהשורש. שני המקרים הבולטים של הימים האחרונים היו הפגנות באוניברסיטאות ת"א וב"ש, ברשות הנהלות המוסדות. עניין זה חייב לבוא על פתרונו בטרם יגיע לממדים שיקשה להשתלט עליהם.