קבוצת הנערים שהגיעה בצהרי שבת 20.3.93 לחוות "המעיין" אשר בפאתי הכפר ליפתא, באזור ירושלים, ביקשה בסך-הכל לבלות את סוף השבוע ברכיבה נעימה על סוסים. חברי הקבוצה לא ידעו שהרכיבה תסתיים בנזק נוראי לאחד הרוכבים.
עמרם מימוני קיבל סוסה פראית שהעיפה אותו מעליה במהלך הרכיבה, והותירה אותו פצוע קשה. הוא אושפז כשהוא מחוסר הכרה, ולאחר שיקום ממושך, מורכב וקשה נותר עם נזק מוטורי וקוגניטיבי קבוע. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הנזיקין שהגיש נגד החווה ועיריית ירושלים. המדריך והעיריה החליטו לערער על ההחלטה, אולם ערעורם נדחה פרט לבקשה אחת - הפיצויים שנקבעו לרוכב שנועדו לתת לו כסף לתשלום לנערות ליווי בוטלו.
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את תביעתו של ימוני נגד החווה ועיריית ירושלים על רשלנות והפרת חובה חקוקה. בית המשפט הטיל את האחריות על הנזק על מדריך הרכיבה ועל המחזיק במקרקעין (בשיעור 75% מנזקי המשיב) וכן על עיריית ירושלים (בשיעור של 25%). על תוצאה זו ערערו כל הצדדים: העיריה, מדריך הרכיבה והמחזיק במקרקעין כנגד חיובם בדין וכנגד גובה הנזק, בעוד הרוכב מימוני ערער כנגד גובה הנזק שנפסק לו.
בפסק הדין שניתן על-ידי הנשיא (בדימ.) אהרן ברק, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופט סלים ג'ובראן, הסכימו השופטים עם החלטת בית המשפט המחוזי לפצות את הרוכב הפצוע, וקיבלו את חלוקת הנזק בין העיריה, מדריך החווה והבעלים. אלא שאת גובה הפיצויים בחרו השופטים לשנות. למימוני נקבעו פיצויים בגין "שירותיים חברתיים" שהם למעשה תשלום עבור מפגשים מיניים עם נערות ליווי. פיצויים מסוג זה נקבעו לא פעם במטרה לתת סיוע לפצועים על הקושי שלהם למצוא את בחירת ליבם. השופטים החליטו כי שירותי זנות לא מצדיקים נזק ממוני וכי אין לקבל את סיווגה של היזקקות לשירותי זנות כנזק ממוני המצדיק פיצוי כספי "מכוון מטרה". אחד הנימוקים לכך היה שאין מקום לפסיקת פיצוי שתכליתו מימון תעשיית הזנות. בנוסף, בחרו השופטים להפחית גם את הפיצוי בגין טיפולים פיזיותרפים שנקבע על סך 750,000 שקלים, והחיתו אותם ל-350,000 שקלים בלבד.
הסיבה לתאונה הקשה הייתה רשלנותם של בעלי החווה. במהלך ההכנות לרכיבה גילו המדריכים כי אין די סוסים לכל הרוכבים, ולכן החליטו למסור לאחד הרוכבים, עמרם מימוני, סוסה "חמת מזג" ששהתה בחווה, למרות שלא ידוע מיהם בעליה. לרוכבים הועברה הדרכה "קצרה ולאקונית". הקבוצה יצאה לרכיבה ללא קסדות מגן, ללא ערכת עזרה ראשונה ומבלי שנקבעו הוראות בטיחות על גבי שלטי אזהרה בשטחי החווה.
את רכיבתה החלה הקבוצה ברכיבה בטיפוס מדרגות. לאחר מכן המשיכה הקבוצה ברכיבה נעימה בשביל מישורי, ולסיום הגיעו הרוכבים למישור בו יכלו לדהור במהרה. אלא שסוסתו הפרועה של עמרם מימוני לא הסתפקה בדהירה קלה. היא פרצה בדהירה בעקבות הסוסים שלפניה, והביאה לנפילתו של מימוני, דבר שגרם לו נזק נוירולוגי.
שופטי בית המשפט העליון הסכימו שמדריך הרכיבה, אליהו בן יצחק, התרשל בתפקידו והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. השופטים ציינו שמקובל עליהם כי מפעיל חוות רכיבה ומדריך בה שאינו עומד על כך שרוכביו יעשו שימוש בקסדות מגן, ומוציאם לרכיבה כשאין בידיו ערכת עזרה ראשונה אשר הוא מיומן בשימוש בה - מפר את חובת הזהירות העומדת לו כלפי הרוכבים. את האחריות הטיל בית המשפט במשותף גם על את אביו של המדריך, נחום בן יצחק, שמחזיק במקרקעין של החווה ונמצא אשם ברשלנות. בית המשפט קבע שהוא היה צריך לצפות את הסיכון הסביר, למרות שאינו נתן יד כלל בניהול החווה, ולא זכה ברווחים מהכנסותיה. עיריית ירושלים נמצאה אשמה, מאחר שהחווה נמצאת בשטח שיפוטה ופעלה ללא רישיון עסק מהעיריה. לפני העיריה עמדו הזדמנויות לבחון את פעילות החווה ואף נודע לה מבעוד מועד כי במקום מתנהלת פעילות שאינה כדין. על כן, מצא בית המשפט את העיריה אשמה על שלא מימשה את סמכויות הפיקוח שהוקנו לה.