המחזה "
אסקוריאל" שזכה לפני מספר שבועות בפרס
הצגת הפרינג' של השנה, הוא אלגוריה אכזרית על הפער התהומי בין השלטון הכוחני (שאותו מסמל המלך) לבין המוסר הבסיסי שבאדם (שמסמל הליצן פוליאל).
ההצגה, שמתקיימת בימים שני ושלישי (26-7 בפברואר) ב
תיאטרון הסימטה ביפו, מתאפיינת בפיוט עשיר ובטקסט שמעלה את הרושם שמדובר במחזה ישן-נושן, וכאן סוד כוחו. המחזה נכתב בשנת 1927 ונחשב לאחד ממבשרי האוונגרד התיאטרוני. המחזאי, גלדרודה, מנסה לבדוק בו את התיאטרון עצמו באמצעות משחק חילופי התפקידים בין המלך והליצן. במשחק הזה התיאטרון אומנם הופך לאשליה, אבל דרכו נפרצת פתאום דרך לאמת המרה שכל אחד מהשניים מסתיר.
בין לבין, כשהליצן נותר לבדו מול המלך, מועלית כאן מחאה כנגד התיאטרון כאמנות, ונשאלת השאלה - לאן נעלמים כל אותם שחקנים, כשהמחזה שעומד לעלות פתאום כבר לא כל-כך "תרבותי" ו"אצילי"? במילים אחרות, האם תפקידו של התיאטרון הוא להיות סמל סטטוס לאצילים, או להיפך- להציב מראה מתריסה כנגד האצילות הזו?
בקצרה: "אסקוריאל", 26-7 בפברואר, תיאטרון הסימטה ביפו