קול למוזיקה יש לי רושם שלא הרבה חובבי מוזיקה מכירים היטב את סימפוניית "תהילים" של סטרווינסקי. "פטרושקה", "ציפור האש" ו"פולחן האביב" מוכרים הרבה יותר. לכן אני ממליץ להאזין ליצירה, גם אם הביצוע של שאיי הוא לא המוצלח ביותר שיש. אבל הוא גם לא גרוע. חסר לו בסך-הכל קצת פלפל, מרץ וסחף. קולות המקהלה מאוזנים היטב והאווירה הכללית משדרת עוצמה ללא צעקנות. המקצבים הסטרווינסקאיים באים לידי ביטוי באופן מוצלח. שימו לב עד כמה מסוגל סטרווינסקי להיות לירי, בעיקר בפרק השני.
ארי שפירא תשמיע את "תהילים" ביום ראשון, אי שם אחרי 10:00, במסגרת "קונצרט בוקר".
חובה/מיותר מוצרט. סימפוניות 38 ו-44. יאקובס. הרמוניה מונדי זה לא זה. זה אפילו גרוע. יאקובס, שהתחיל כקונטרה-טנור בינוני והמשיך להיות מנצח ברוק מצוין, גם אם תלוי בצוות זמריו, החליט לעבור למוצרט. כנראה רצה לעשות משהו יוצא דופן. הוא הצליח.
בשתי הסימפוניות, המאוחרות יחסית, "פראג" ו"יופיטר", יש משהו המבשר את תחילת הרומנטיקה. את בטהובן. יאקובס החליט כנראה לעשות אותן יותר בטהובן מבטהובן. מה שקרה זו הפצצה מסיבית של בומים על-קוליים, שינויי טמפו עצבניים ודינמיקה משתנה ללא כל היגיון. התוצאה היא משהו גס, וולגרי, שנודף ממנו ריח זיעה. הכל קצוב כמו במסדר בוקר וסכמטי, ההפך מהסחף של בטהובן, התוקף את האוזן במכות גרזן נוקשות. בפרקים האחרונים של "יופיטר" הוא רץ, ללא טיפת גמישות וקפיציות, דבר ההופך את המוזיקה לשטחית. תזמורת פרייבורג, שהיא נפלאה, נענית לקפריזות של יאקובס ונשמעת נוקשה. חבל.
די.וי.די רימסקי-קורסקוב. "תרנגול הזהב". נגאנו. TDK את "שחרזאדה" כולם מכירים. מתייחסים אליה כאל קיטש פסאודו-מזרחי חסר ערך אמנותי, אך בלב מתמוגגים. האופרות של רימסקי-קורסקוב הן משהו אחר. עושר תזמורתי ומקהלתי וזרימה זמרתית מלאת תשוקה מזרח אירופית מאפיינות אותן. אין בהן ההירואיות וגם לא הנפיחות של ואגנר, ואין בהן את ההתלהמות הלוחצת של פוצ'יני. יש בהן הרבה יופי. אין במוזיקה הזאת עומק ומורכבות במידה רבה, אך יש בה יופי ויופי ועוד פעם יופי.
באשר לזמרה: הנשים בסדר. הגברים יותר מזה. יש שם אחד בארי באנקס, טנור יוצא מן הכלל. הוא שר עם עוצמה דרמטית וקול מוזיקלי מרתקים. כך גם הניצוח של נגאנו, הן על המקהלה והן על התזמורת, מדגיש את העושר, וההקלטה הטובה תומכת בו בהצלחה.
חלק חשוב בהנאה מההפקה הוא בתלבושות-בימוי-איפור. הבמה פשוטה: גרם מדרגות רחב; מסך ריק מאחור, המשנה את צבעיו. התלבושות עמוסות כאילו יתר על המידה בכל קישוט ואביזר, עד שלרגעים נדמה שהדמויות הן קולבים למיליון חפצים. אך הצבעוניות - שמזכירה את המזרח, מהביזנטיני ועד הפולקלוריסטי הקרוב למונגוליה, בעושר גוונים רב, המושפע מקלה, הונדרטוואסר ועוד קולוריסטים שעד לא מזמן אמרו עליהם שהם "רועשים" - גדושה ויוצרת ניגוד למסך האחורי הריק, דבר שהופך את התלבושות לתפאורה מתנועעת. האווירה היא של פנטזיה. אגדה. כך גם הבימוי המסוגנן של המימימה (??), הנעזר לא מעט באיפור המוגזם ובתנועה הכבדה במכוון, תורם לאווירת ה"אל תיקחו אותי יותר מדי ברצינות" האנטי-ריאליסטית. בסיכום: הנאה מוזיקלית וחזותית לא קטנה