זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים יצא אזרח ישראלי לביקור בפולין, לאחר שנודע לו כי בנו-יחידו ניצל מן השואה וגדל בבית משפחת איכר פולני, בלי לדעת כלל את סוד מוצאו. באמצעות פרקליט מוורשה הוזמן הבן מכפרו, בלי שנמסרה לו סיבת ההזמנה. כאשר הופיע הצעיר במשרד, ניגש אליו אביו ואמר לו: "האם ידוע לך שאתה יהודי ויש לך אב בישראל?" לשמע הדברים החוויר הבן כסיד. האב, כסוף השיער, קרב אליו, ביקש ממנו להסיר את חולצתו, ואמר: "על כתפך הימנית יש צלקת". הבן היה שרוי לרגע בהלם. משהתאושש, נפל על צוואר-אביו ואמר: "כל השנים הרגשתי שהבית שבו גדלתי איננו ביתי. סוף סוף מצאתי בית". כיום נמצא מ.ק. בביתו האמיתי - בישראל.
סיפור זה הוא אחד מרבים, המצויים בתיקיה של "
האגודה להשבת נידחי השואה", שמייסדה היה רבה הראשי לשעבר, יצחק ידידיה פרנקל ז"ל, שנודע בשעתו גם כ"רב השכונות" של תל אביב. אגודה זו הציבה לפניה מטרה קדושה: לאתר יהודים, שהופקדו בילדותם בידי זרים ונעלם מהם דבר מוצאם, או שלא מצאו את הדרך לשוב ליהדות.
אומנם, בתום המלחמה, נעשו מאמצים רבים על-ידי מוסדות ויחידים לאתר ילדים יהודיים, שמצאו מקלט אצל משפחות או מוסדות נוצריים. המשימה לא היתה קלה, שכן משפחות רבות התקשרו לילדים וסירבו להיפרד מהם. גם מוסדות-דת נוצריים לא ששו להוציא מחסותם את הילדים, שמצאו מקלט בצל הצלב.
העיתונים מאותה תקופה מלאים בסיפורים טראגיים על ילדים שלא האמינו ביהדותם, ועל המאמצים שנעשו כדי להוציא אותם מידי זרים. המשוררת לאה גולדברג נתנה ביטוי דרמטי ומזעזע לאותה מציאות במחזה "בעלת הארמון", שהועלה בזמנו על בימת תיאטרון "הקאמרי". באותו מחזה מתואר אציל פולני, שהסתיר ילדה יהודיה בארמונו (שבו הפך להיות שומר ומדריך, לאחר שקם משטר חדש בפולין). בתום המלחמה הסתיר האציל מן הילדה את דבר הניצחון על הנאצים, כדי לשמור אותה לעצמו. במשך שנים המשיכה הילדה לחיות בצל האימה, כשהיא נמנעת מלהשמיע רשרוש ומגלה חרדה לקול עלה נידף. שליחים מארץ ישראל, שגילו אותה, התקשו לשכנעה שהמלחמה תמה. הילדה חשדה כי נפלה קורבן לתכסיס נאצי.
לא רק עניין היסטורי מסתבר, שפרשת ילדי השואה איננה עניין היסטורי. ילדים רבים לא נתגלו על-ידי משלחות ההצלה שפעלו בתום המלחמה ונשארו בסביבתם הזרה, בלי לדעת את דבר יהדותם. כיום אין הם עוד ילדים, אלא גברים ונשים במיטב שנותיהם. לרבים מהם נודע על יהדותם מפי הוריהם-מאמציהם, שמסרו להם את הסוד לפני מותם. חלקם ממשיכים לחיות בסביבתם, לאחר שהקימו משפחות והתעלמו מדעת ממוצאם. אחרים תוהים על דרכם ואינם יודעים היכן לבנות את ביתם ואת עתידם. את אלה מוסיפה לחפש "האגודה להשבת ניצולי השואה". תחילה היא מאתרת אותם, מבררת פרטים על עברם ועל משפחותיהם ומביאה את העובדות לידיעתם. לאחר מכן היא מקרבת אותם לחוגים יהודיים ומעודדת אותם לבקר בישראל. במקרים רבים נשאו המאמצים פרי, ו"הבנים האבודים" עלו ארצה ובנו כאן את חייהם מחדש.
ביטוי מזעזע לגורלם של צעירים אלו נותן אחד מהם, א.פ., במכתב ששלח לנציגות האגודה באירופה. הוא כותב: "קיבלתי מכתב ואיני יודע ממי. אין אני יודע למי עלי להודות. יש לי הרגשה כי, סוף סוף, מישהו מתעניין בגורלי המר. דומני שמחובתי לספר את קורות-חיי: ב-25 במארס 1943 הגיעו בני-זוג יהודיים אל איכר בכפר ד'. באותו לילה, בחצות, ילדה האשה בן. יומיים לאחר מכן נולדה לאשת האיכר בת. צירוף מקרים מוצלח זה איפשר למשפחת האיכר להודיע לשלטונות כי כי נולדו להם תאומים. הורי נאלצו לעזוב את המקום לאחר שבוע, ולא חזרו עוד. אולי ניספו. לא ידוע לי".
"האם, שאימצה אותי, נפטרה בשנת 1951" - מוסיף הצעיר. "מאז הפכו חיי לטרגדיה. אבי המאמץ התחתן שנית, והחילותי להרגיש טעמה של אם חורגת. זו שנפטרה היתה מלאך. לא אשכח אותה לעולם. בהיותי בן תשע, העסיקה אותי המחשבה: מדוע אנשים אינם סובלים אותי. אני שנוא על הכל, וכך נמשך הדבר עד 1969. אבי-מאמצי נפל אז למשכב וכתב את צוואתו. כאשר ראיתי שבחלקי לא נפל דבר, שאלתיו לסיבה, והוא סיפר לי את הסיפור האמיתי, כי לא רצה לשאת את סודו לקבר. הוא גילה לי מי היו הורי".
אני רוצה להיות יהודי "אני רוצה להיות יהודי. אינני מתבייש בעמי. ברצוני לשאת את שם אבי ואמי. ביקרתי פעמיים בצירות ההולנדית בוורשה, אבל הורו לי להמציא תעודת-לידה. אני מציית להוראה ואעשה הכל כדי לנסוע לארץ-אבותי" - מסיים הצעיר את מכתבו.
ברם, פרשיות רבות עדיין לא הגיעו לסיום מוצלח. כזהו סיפורה של ר.ש., שראשיתו בימי נפילתו של גטו ורשה. מאחד הבונקרים זינקה אשה צעירה, כשבזרועה תינוקת בת שלושה חודשים. אנשי הס.ס. ירו בה למוות. אחד מקציני הס.ס. ביקש לירות גם בתינוקת, אך כשראה אותה מחייכת אליו, נרתע מלבצע את זממו, והתינוקת נמסרה לאימוץ לזוג פולנים, חשוכי-ילדים.
אותה תינוקת היא עתה אשה במיטב שנותיה. במרוצת השנים נתגלה לה דבר מוצאה ונודע כי יש לה דודה זקנה בתל אביב. הדודה הזמינה את אחייניתה ארצה, אך זו התלבטה במשך זמן רב. בינתיים נפטר אביה-מאמצה ונותרה בחיים רק האם המאמצת. האחיינית התקשתה להפקיר את הדודה הישישה, שהעניקה לה בית. לא ברור מה עלה בגורלה של ר.ש., שכן באחרונה נותקו המגיעים עימה. על-פי הערכה, היא יצאה מפולין.
האגודה פועלת בדרכים רבות כדי להגיע אל השרידים הנשכחים. היא מפרסמת מודעות בעיתונים, מבררת, חוקרת ואף שולחת סיוע חומרי. בשנים האחרונות חלה תמורה מסויימת בעבודתה של האגודה. אכן, נשתנו הזמנים. עד לפני זמן-מה חיפשה האגודה את הבנים האובדים. היום הם מחפשים בעצמם את האגודה.