בד בבד עם ההערצה שרחשו לרמברנדט, כינו האחים גונקור, ממבקרי וחוקרי הספרות החשובים בצרפת במאה ה-19, את יצירותיו "יהודיות".
בעשותם כך, הם אימצו דעה גזענית רווחת בתקופתם, ולפיה הושפע הצייר כל-כך מקשריו ההדוקים עם יהודי אמסטרדם, עד שהפך לאחד מהם. מיתוס זה השתרש עד כי הרייך השלישי קשר כתרים לספר האנטישמי, "רמברנדט כמחנך", שבו התיימר המחבר, יוליוס לאנגבהן, להוכיח את ההיפך: שהאמן הוא התגלמות הגאונות הגרמנית.
בשנה שעברה עמדו חגיגות 400 שנה להולדת רמברנדט במוקד אירועי התיירות, אך התחמקו מהשאלה אם רמברנדט היה יהודי. ואולם התערוכה "רמברנדט וירושלים החדשה", המוצגת בימים אלה (עד 1 ביולי)
במוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז, מציבה אותה במרכז. היא עושה זאת בדייקנות, בשקדנות ובאמצעות שפע של יצירות מרשימות. ציורים, רישומים ותחריטים שנבחרו בקפידה.
התערוכה מגוללת תחילה את הנסיבות ההיסטורית שהביאו את היהודים להולנד. לאחר שגורשו מספרד ב-1492, התיישבו בפורטוגל, שבה היו אנוסים לחיות כקתולים. האנוסים נשארו במדינתם החדשה עד 1536, שנת כינון האינקווזיציה בפורטוגל, והיגרו ממנה לארצות השפלה, שם הם ניהנו מחופש דת. כך נוסדה הקהילה היהודית של אמסטרדם, שכללה בעיקר "יהודים חדשים", שגילו מחדש את היהדות אחרי עשרות שנים של קתוליות כפויה.
מספרם של בתי כנסת והוצאות לאור בעברית, לטינית וספרדית באמסטרדם, גדל במקביל לצמיחתה של שכבה בורגנית שיכלה לטפח חיים אינטלקטואליים בזכות שגשוגה הכלכלי. "ירושלים החדשה", קרי אמסטרדם, היתה באותם ימים גם עירו של שפינוזה, שדיוקנו מוצג בתערוכה, לצד עותק מספרו המפורסם "מאמר תיאולוגי-מדיני" משנת 1670 וכתב ההחרמה שלו בידי הקהילה היהודית משנת 1656.
בנוסף, מוצגים בתערוכה דיוקנם של הרבנים מנשה בן-ישראל, יצחק אבוהב דה-פונסקה ויעקב ספורטאס, לצד דיוקנו המפורסם של אפרים בואנו, פרי מכחולו של רמברנדט.
ציוריהם של עמנואל דה ויט, פטר דה חונסט ויאן ליבנס הם באיכות גבוהה, ולתחריטי בית הקברות היהודי של אודרקרק יופי טראגי; אבל הכל מחוויר מול דיוקנו של בואנו ו"דיוקן עצמי שעון על גל אבנים" של רמברנדט. בחשיפת המקורות שרמברנדט שואב מהם אין כדי להסביר כיצד הוא מפנים אותם והופך אותם לאמנות נשגבת.
הדבר אמור גם בסיפור מרדכי היהודי, המסרב להשתחוות למלך אחשוורוש. אין זה מפתיע, איפוא, שהסיפור נשא חן בעיני אספנים. פטר לסטמן עשה ממנו ציור נאה למדי ב-1624. אבל בינו לבין תחריטו של רמברנדט משנת 1642, המרחק אדיר. רמברנדט מעז לרשום את ההמון בקווים כלליים ולהצליל מאוד את הקשת שמתחת לה מתקדם מרדכי על סוס אציל בלבוש נסיכים. הוא פוער בור גדול של אור סמלי ומרמז באמצעות מיקומן והצבתן של הדמויות בציור על דורות של רדיפות. מה שהיה מחזה ציורי אצל לסטמן, הופך אצל רמברנדט למשל.
שני ציורים מרשימים של צעירים יהודים הופכים בידיו לדמויות המסמלות היסוס והתעמקות, ממש כפי שהקשישים שלו - שאינם בהכרח דיוקנאות של יהודים - הופכים להתגלמות ההגות והחוכמה. גם התחריט או ציור הדיו הזעיר ביותר של רמברנדט, נושאים מסר פילוסופי.
מה שרמברנט מפנים מהתנ"ך אינו האמת הדתית, אלא גורמים ודוגמאות לפסיכולוגיה של תשוקות עזות ואצורות, אציליות ונאלחות. התעקשותו העיוורת של אברהם, תאוותה ההיסטרית של אשת פוטיפר, אהבת יעקב לבנו בנימין, אכזריותה של שרה כלפי הגר, ערוותם הטריוויאלית של אדם וחוה, כולם חלק מחולשות בני אנוש. זה הדבר היחיד שמעניין את רמברנדט - וזו גם הסיבה שבעטיה היצירות שלו מדברות בקול רם וברור גם אחרי מאות שנים.