מחזהו הראשון של המחזאי היהודי אירווין שאו, "
מרד המתים", הועלה בתיאטרון הבימה בבימויו של צבי פרידלנד, שנה לאחר הבכורה העולמית בארה"ב ב-1936. ב-1989 הועלה בתאטרון חיפה בבימויו של מיקי גורביץ' ובכיכובה של קרן מור. המחזה האנטי-מלחמתי ממשיך לעורר עניין ובימים אלו הוא עולה בעיבודו ובבימויו של אבי גיבסון בר-אל ("
אסקוריאל" הצגת השנה בפרס קיפוד הזהב 2006 ובין היתר גם ממייסדי קבוצת אורתו-דה).
עלילת המחזה נפתחת בנאום חוצב-להבות של הגנרל. הנאום נקטע בשל אזעקת אמת והנאספים מפונים למרחב המוגן שם מתרחש טקס אשכבה לשלושה חללי מלחמה. עם תחילת הטקס, באופן פנטסטי, קמים המתים מתוך ארונות הקבורה ולמרות הניסיונות להחזירם חזרה הם עושים יד אחת וזועקים את זעקתם.
גיבסון בר-אל בחר לפתוח את ההצגה בפואיה העליון של תיאטרון הסמטה. דוכן הנואמים הוצב באופן אירוני בין שתי דלתות המובילות לשירותים והקהל שהתאסף לאיטו במושבים המיועדים, יכל לצפות בהתרחשות המקדימה שכללה, בין היתר, שחקן-חייל שהתגלח בשירותי הגברים וחיילת שניגנה את "שיר הרעות". עם הישמע הצפירה שקטעה את הנאום הובל הקהל לאולם העליון שהוסב באופן מפתיע ויצירתי למעין בונקר - בבמה העליונה הוצב החמ"ל ובדפנות האולם הצטופף הקהל כשמסביבו שקי יוטה. במרכז הבמה הוצבו ארונות הקבורה.
בלי פתחי איוורור
הצפייה בתוך החלל הקלסטרופובי, בה הקהל הפך לחלק בלתי נפרד מההתרחשות, יצרה חוויית אי-נוחות תמידית (בעיקר לאלו ששיוועו לקצת אוויר ופיתחו אלרגיה לבדי היוטה), בחירה מכוונת זו של הבמאי לא הקלה על הקהל ובעיקר לא היטיבה עם השחקנים שפניהם כמעט ולא נראו בחלל החשוך.
מעצב התאורה, אלכסיי טרלצקי, האיר את ההתרחשות לאורך כל ההצגה רק על-ידי מנורות חירום מעומעמות בצדי הקירות. האווירה הקודרת, המלווה בפס-קול תמידי של גיא מנצור, נקטעה מדי פעם על-ידי ריצוד האורות וסאונד ההפגזות שהמחישו באופן קונקרטי את המלחמה שמחוץ למקלט. יתכן כי דווקא בחירת חלל "סטרילי" ומרומז יותר, היתה מחלצת את היסודות האירוניים-טרגיים במחזה ביתר שאת ומאפשרת עבודה משחקית מדוייקת יותר.
רינן חיים (הזכור לטובה כאוסיפ ב"
רביזור") המגלם את הגנרל, מוסיף נופך קומי חיוני וכן רון ריכטר בתפקיד החייל. הפוטנציאל הקומי הקיים בליהוק של השניים לא מוצה עד תום בהצגה הספציפית, אך סביר (ורצוי) כי יתפתח בהמשך הדרך.
הפרשנות הבימתית לדמות הנשית בהצגה חזקה ומעניינת - תמר רוזנבלט (החיילת) נשלחת שוב ושוב על-ידי הגנרל על-מנת לשכנע את המתים לשוב לקברם. הבחירה המניפולטיבית של הגנרל לשלוח אותה כל פעם בדמות נשית אחרת (אחות, אם ורעיה) מאיצה את קצב ההתרחשות, חושפת התעללות שוביניסטית ומובילה את הדרמה אל שיאה, בה כבר אי-אפשר להבדיל בין החיים והמתים.
"מרד המתים" בהחלט מספקת חווית צפייה טוטאלית, אנטי ממסדית ולמי שמתעניין, בארונות הקבורה לא נמצאו פתחי אוורור לשחקנים.