באין רומנטיקה בחיי אני מפצה עצמי בריגושים קולינאריים ואין מועד מתאים יותר לכך משישי בערב. אספתי את אלאור מהעבודה והדרמנו למארי שבלילינבלום. החניה שמצאנו ממש בכניסה מלמדת שאלאור הביאה איתה 'מזל חניות' נדיר שהצליח לבטל אפילו את המנחוס הקבוע שלי. המקום קטן ואינטימי, עובדה שהדגישה את המוזיקה המעט חזקה מידי כשמדובר במקום רומנטי שכזה. השולחנות כולם היו מלאים פרט לזה שנשמר לנו. האווירה מצוינת והשתלבה היטב עם פרצי הצחוק התכופים (שלא לומר הבלתי מוסברים) של שותפתי לארוחה.
מלצרית אדומת שיער ויפה באופן מעורר השתאות ניגשה לשולחננו, אספתי את הלסת התחתונה שנשמטה לי והזמנתי נקניקיות מרגז. אלאור הלכה על קלמארי מטוגן. מספר דקות חלפו, מחוץ לחלון המסעדה התקהלו אנשים שצפו המומים במופע רחוב סוריאליסטי במיוחד והמנות מגיעות. מנת הקלמארי גדושה, טרייה ושווה, אלא שבקלמארי מטוגן קשה מאד לפספס והמבחן האמיתי, לפחות בראשונות היה במרגז. גם זה לא איחר לבוא, להיטעם ולהיות מוכתר כשווה בהחלט. הטחינה שלצידו לא הפילה אותי מהכיסא וחסרה לה אלטרנטיבה בצלחת, אך הנקניקיות בהחלט איכותיות וטעימות וזה העיקר.
התנועה במקום המשיכה לגעוש ותחלופת האנשים היתה נמרצת. שולחן גדול שלידנו חגג אירוע ואנחנו התערבבנו היטב באווירת החג. בלסתי את שאריות שתי מנות הפתיחה, בעוד אלאור מנשנשת וצוחקת לסירוגין. גם מקומות הישיבה על הבר המאובזר של מארי התמלאו בקצב. אחרי שהצלחות הבוהקות מריקנות פונו היה לי זמן להרהר בקול על הקונספט של המקום. בר? מסעדה? בית קפה? הלוק מכוון לבר, המחירים של בית קפה, אך המנות המושקעות שחווינו בינתיים קובעות נחרצות כי מדובר במסעדה. אולי ההמשך יעזור לקבוע.
לעיקריות הזמינה אלאור שניצל ואני מנה של פירה כתמתם שעליו עוף מוקרם ובייקון. זוכרים את הטחינה שלא הפילה אותי? אז זהו שהמנה הזו דווקא כן, ובגדול. הפירה היה מצוין, העוף רך ועסיסי, הגבינה שמעליו מותכת ומדביקה אליו את הבייקון ובצד - סלט ירקות קטן מתובל באגרסיביות מה, אבל למי איכפת. מנה סוף, אל תחמיצו. אלאור קיבלה מנת שניצלים גדולה במיוחד שיכולה להשביע בקלות שני אנשים רעבים או אותי אחרי ארוחה, אחד מהשניים. מעבר לגודל המרשים היו השניצלים רכים אך לא דקים, ובמילים אחרות בדיוק כמו שאני אוהב. צלוחית עם שקיות קטשופ ומיונז שהופיעה לידם הפכה את המנה לכזו שתפורה בדיוק למידותיי. רוטב ביתי בהכנה עצמית היה משווה נופך יוקרתי יותר אבל מבחינתי קטשופ הוא בהחלט לא ברירת מחדל. אכלתי לה חצי ושנינו יצאנו מרוצים.
בצד לקחנו שתי כוסות של גרניטה לימונענע משודרגת בטאץ' אלכוהולי שהיה בהחלט ראוי ונתן קונטרה צוננת למנות המושקעות שבצלחות. בסיום, הפוך לגברת הצוחקת ומקיאטו קצר עבורי. לא ממש נשאר לנו מקום לקינוח אחרי הבליסה הלילית נטולת העכבות הזו, אז חרגנו ממנהגנו והשארנו את בדיקת המתוקים של מארי לפעם הבאה. לא הסתפקתי בצחוק המתגלגל של אלאור במארי והמשכנו לקפה נוסף אצל ענבר שממלצרת בבית קפה צפון תל אביבי. הקפה במארי טוב יותר. בסוגיית המלצריות המהממות ההכרעה, להפתעתי, הרבה יותר קשה. נראה שלא יהיה מנוס מלחזור למארי בשנית כדי לקבוע סופית ולטחון עוד כמה מנות שוות על הדרך.