הלוואי שמישהו כבר ימציא ראיות לקיומה המשוער של פורנוגרפיה אחרת - מהנה, משעשעת, אסתטית, מעצימה ולא משפילה. נכון לעכשיו, אם להסתמך על "בלו", סרטה של מיה נאמני ששודר אמש (שני, 21.5) ב-yes דוקו, השתתפות בסרט פורנו ישראלי היא חוויה רעה וריקה, בעיקר לנשים. אם אי-פעם תהיתם איך סרט כחול נולד, נראה שהתשובה היא שהוא נולד בעצב.
נאמני עוקבת ב"בלו" אחרי כמה נשים וגברים שמבקשים לשמש שחקנים בסרט מקומי שמפיק טיפוס בשם מוטי, תחת המותג "כחול לבן כחול". כולם מצטיירים כמו אנשים די תלושים, אך בכל זאת, ההבדל בין בני שני המינים ברור. בעבור הגברים, דמותו אפופת ההילה של שחקן הפורנו היא סמל לגבריות נעלה ובוטחת. אפילו החנון הממושקף יודע להגיד שהוא "מת להיות כוכב פורנו!", וגבר אחר, לא צעיר במיוחד, גורס שבשנתיים האחרונות הוא "זיין 200 אלף זונות רוסיות". 200 אלף, לא פחות. וכשניצבים מולו כאלה קליברים, מוטי המפיק לא יוצא פראייר ורוקח לזכרים מבחן בד משפיל, שבמהלכו הם נדרשים להתייצב בדד על במה ולהציג זיקפה תחת לחץ.
הנשים, לעומת זאת, מאיישות באופן כמעט אוטומטי את משבצת הקורבן. הן משתתפות בסרט פורנו כי הן צריכות אלפיים שקל. ליליאן היא ילידת רוסיה שניכרת בה מצוקה נפשית לצד מצוקה חומרית. פאני הגמלונית היא אם חד-הורית שמתפרנסת מנקיון בתים ולא מוכנה להזדיין עם אף גבר מלבד בן זוגה. "החיילת", שזהותה מוסווית, היא השוס של ההפקה - גם ישראלית אסלית, גם צעירה, גם רוצה להצטלם לפורנו כדי להיות נועזת בעיני עצמה. "כולם עושים את זה", היא אומרת, אז מה זה כבר לעשות את זה מול מצלמה ותמורת תשלום?
ליליאן, הבחורה השרוטה ביותר בסרט, היא גם זו שסופגת את מירב החשיפה. אם כבר פורנו, אז המצלמה האמפטית של הדוקומנריסטית היא זאת שמציגה אותה במערומיה ומשקפת את הנוירוזה שלה לפרטי פרטים. ליליאן מוצגת במצבים שנראים אינטימיים יותר מכל סצינת מין - נתקפת חרדה כאשר רופא מזריק לפניה בוטוקס, צועדת בכפייתיות במעלה ובמורד המדרגות, מתמזמזת בתוך ג'קוזי עם אחד השחקנים האחרים. שלא במפתיע, ליליאן, שמספרת שבנעוריה היא נוצלה בגלל חוסר המודעות שלה לכללי המשחק בארץ, היא גם זו שעושה את מירב העבודה על הסט.
היות שבכל זאת מדובר בסרט על ישראלים, לא חסרים בו גילויי ישראליות די גרוטסקיים ועם זאת די משעשעים. הרי אפילו במהלך האודישן שלה, החיילת מתבקשת להגיד "אה, כן", ולא סתם להיאנח בחושניות - שיבינו שזה פורנו מכאן. בולט במיוחד במקומיותו הוא "הגיבושון" שנערך לפני הצילומים בפארק מים. המפגש החברתי נחתם במנגל בחניה, שמשמש רקע למאבק כוחות בין המפיק לאחד השחקנים. נפנוף, כידוע, הוא מבחן גבריות קמאי לא פחות מהיכולת לספק זיקפה בריאה.
ככל שידוע לי, "כחול לבן כחול" הפקות היא לא ממש כשלון כלכלי, אבל אני לא בטוחה בזה. הייתי שמחה לדעת מה קרה אחרי שעותקי הסרט הופצו בין הווידאומטים. איך הסרט התקבל בעיני ציבור הצרכנים? האם מוטי עשה קופה על הגב של ליליאן? קישור מובהק יותר בין הסיפורים האישיים לנרטיב העל - זה שעוסק ברווח כספי שמקורו בניצול - היה מעשיר את הסרט, והופך אותו ממדכא למקומם.