המכתב המרגש שכתבה א' לאביה הוביל לחשיפתה של פרשת אונס אכזרי שעברה בהיותה בת 17. א', היום בת 20, חשפה במכתבה כי שני תושבי העיר דימונה, כבני 30, אנסו אותה ביום הולדתה ה-17 בחורשה בעיר דימונה. בעקבות המכתב פתחה המשטרה בחקירה שהובילה למעצרם של החשודים.
"זה היה יום שישי ביולי 2003 והשעה היתה כבר מאוחרת אז החלטתי לחזור לבית של סבתא, כדי לא לגרום לסתם בעיות", כתבה הצעירה א' במכתב לאביה. "התחלתי ללכת לכיוון הבית וזה היה רחוק אז עצרו לי 2 ידידים שהכרתי מהמספרה מאוד טוב והציעו שיקפיצו אותי לסבתא כי זה סתם רחוק, אני, עם התמימות והטוב לב שלי החלטתי לעלות לרכב, הכל היה נחמד הם התנהגו מעולה חוץ מהרגע שהתחלתי להבין שאנחנו ממש לא בכיוון הבית... אחד מהם תירץ שהוא צריך סיגריות ושהוא צמא לכן לפני שנסע הוא רק יקנה את זה, האמנתי, כי שוב, אני מכירה אותם, והוא מכיר את דודו וכל המשפחה... יצאנו מהקיוסק, ושמעתי את מימון אומר לאבי לנעול את הדלתות, התחלתי להילחץ קצת אבל עדיין.. לא הרחקתי לכת.. הם עצרו בצד באיזה חורשה בדימונה, ניסיתי לפתוח את הדלת, ולהתקשר למשטרה או משהו אבל אז אחד מהם עבר אחורה ואמר שאם אני לא יסתום את הפה בכלל חבל לי על הזמן. מימון ישב מקדימה, עישן גראס וסימן לאבי לצאת מהרכב, הוא עבר אחורה, החזיק אותי חזק חזק, ניסיתי להיאבק בו ולצעוק אבל המכות ייבשו אותי, עצמתי עיניים, אפילו בכיתי, כל התחושות בגוף נעלמו פתאום, לא שמעתי לא ראיתי, לא הרגשתי, פשוט כלום הפכתי באותו רגע לסמרטוט לחלוטין, כל פעם שניסיתי להתנגד חטפתי עוד מכה, נגמר לי הכוח, הוא אנס אותי, בכוח בפראות, הוא הראשון שלי, הוא לקח את מה שחשבתי שאני ישמור לאחד והיחיד שיהיה לי...".
הסיפור של א' איננו דומה כלל לחוויות שעברה אליס הקטנה בארץ הפלאות. בימים אלו כשהארץ רוגשת ממקרים הקשורים במין כוחני, אחרי שישבתי עם א' הבנתי שבענייני אונס לכל איש יש שם, אבל לנשים שנאנסו יש רק אות אחת. לכל איש יש פנים משלו, אבל לנשים שנאנסו יש רק כמה פיקסלים. כשקורבן של אונס מגיעה - או מגיע - לתודעה הציבורית, מתוך רצון לשמור על פרטיות מופקעת הזהות. ומהי הפרטיות הזאת? מגן של חמלה או הנצחת הסטריאוטיפ הנורא, כאילו דבק בנאנסת אשם?
"איכשהו חזרתי להכרה. הבנתי שהוא לא לבד ושיש איתו שותף. שאני נאנסת על-ידי שני גברים דוחים, מגעילים ומכאיבים ברמות. זה לקח שעתיים בערך, שעתיים של אובדן, של כאב ושל פגיעה בנפש.. הם הורידו אותי בבית, הייתי במצב של הלם, של חרדה ושל פחד, לא רציתי להתקשר ולשתף אתכם כי באותו הזמן עדיין איך שהוא הרגשתי אשמה... נגעלתי מעצמי, מהגוף שלי, מהדם שלי, ונכנסתי להתקלח, סבתא לא הבינה למה בשעה כזאת אז תירצתי שקיבלתי... אני לא יכולה לתאר לך כמה הרגשתי מלוכלכת, פגועה, כאובה, בעיקר בנפש, שנאתי אותם, אבל בעיקר את עצמי".
א' מספרת כי מאז האונס היא חיה בתחושת בדידות כזו, תחושה שאיש בעולם לא עבר משהו כמו שהיא עברה, "זו אחת התחושות הקשות ביותר שיש. הבידוד שמתחיל בזמן הפגיעה, כשאת נמצאת בתוך סיוט, הופך להיות אקוטי לא פחות כשאת כבר רוצה לדבר, רוצה לצעוק את מה שנעשה לך, והחשש הוא שאיש לא יאמין, כי איש לא עבר דבר דומה. כשכבר זכרתי, ורציתי רק לדבר על מה שנעשה בי, לבכות על מה שעברתי, להתאבל על מה שאיבדתי, גיליתי שאיש אינו מעוניין באמת לשמוע. אנשים מוכנים לשמוע ברגעים והבנתי שמרגע זה חיי הפכו להעמדת פנים שהכל בסדר.
" זה גרם לי להתרחק מגברים, לא להאמין בהם, לא לרצות אותם שלא יגעו בי, כי כן, אומנם אחרי חצי שנה ניסיתי משהו עם מישהו אבל זה החזיר בי הכול, והתחלתי להרגיש שאני שונאת את עצמי עם גברים, שאני מרגישה מושפלת לידם, נגעלת מכל איבר בגוף שלהם, תמיד מדמיינת את הלילה ההוא, ששני גברים אונסים אותי בבת אחת.
לא חייתי עד ה-28.4.2007, לילה אחד לפני שכתבתי לאבא את המכתב. עד לפני אותם רגעים הרגשתי שהגוף כבר קורס, שאני ריקה מתוכן, שיש לי כל כך הרבה מה לתת ושאני לא יכולה לקבל כלום בחזרה! שאני מחפשת רק לתרום ולתת לאנשים מאשר להתעסק בעצמי... לשקם את חיי...
"לא רציתי כלום! רק לברוח, להדחיק, לשכוח, להוסיף קעקוע או עוד פירסינג שאולי איתם אני יוכיח שזה לא אותו גוף, לא אותו גוף שעבר אונס, שחדרו לתוכו, שבתלו אותו, שפצעו אותו...".
א' ממשיכה בקור רוח ואומץ לב לשתף אותי ומספרת על ההחלטה לשתף את הוריה, "אפילו עכשיו, כשאני יושבת מול צג המחשב, קשה לי מאוד לחזור אחורה ולחשוב על הסוד שלי, על הרגעים האפלים ההם... לא רק בגלל שהדחקתי את רובם, אלא בעיקר כי זה היה לפני ארבע שנים. גם לא ממש ברור לי למה אני כותבת, אולי כי הייתי רוצה שמישהו יקרא את זה ויאמר 'את היית הקורבן. את לא אשמה'. אני לא יודעת. אולי זו הדרך שלי לומר לכל אלה שיש להם סוד אפל וחולני כמו שלי, שהם יכולים לספר, שזה בסדר...
לדבריה של א' האונס לא נגמר אחרי שנגמר האונס הממשי. היא מתלוננת מיד במשטרה ונלקחת לבית חולים, וכמה שמתייחסים אליה בעדינות היא פגיעה וסובלת, ואז בא הרגע שבו היא תראה את עצמה לראשונה במראה, מוכה וחבולה ומעוכה ותצטרך לזהות את עצמה. עוד לא התנקתה דיה וכבר מסבירים לה מה יהיה חשוב בבית המשפט, אם אי פעם יתפסו את האנס.
"התחלתי להבין שהייתי מהצד השני של משהו אותו לא יכלו להבין. אני בעצמי לא הבנתי זאת. התייחסתי לעצמי רק כגוף, ולא כגוף ונפש יחד, לא השלמתי בכלל עם מה שעברתי, ניסיתי לשכוח, להתעלם, לעשות הכול! העיקר לא להתעסק באותו הלילה שבו נהרסו חיי. שהתעללו בי והשתמשו בגוף שלי כדי לגמור, שחדרו לגופי, שהשפילו אותי, שגרמו לי לדמם, נפשית ופיזית, שגרמו לי לעצום עיניים ולהתפלל שזה ייגמר כי אבדו כבר כוחותי, אין במי להילחם, אחד מקדימה, אחד מלמעלה, משתמשים בגופי כאילו הוא בובה... והראש נעתק... מת לכמה רגעים, לכמה שנים...
"לא הצלחתי אפילו לבכות, בקושי הצלחתי לנשום... ובימים שאחרי הכול היה שקר, הכול היה רק כדי לרצות את כולם ולנסות להוכיח שאני בסדר, ושלא קרה כלום, אבל רק שיקרתי, שיקרתי לעצמי והוספתי לפגיעה הנוראית. א' אומרת שרק מי שעוברת את הטראומה הזאת מבינה ויודעת מדוע קשה כל כך להיאבק, לצעוק, להתלונן, להיחשף ולחוות שוב את האימה בעצם החשיפה. היא אומרת כי ודאי הבנתם גם שלנפש הפצועה נדרש לפעמים המון זמן כדי לאסוף את עצמה ולהוציא את הסיפור החוצה. אוזלת יד של הורים, מחנכים ומערכת המשפט בכללותה גם היא איננה מסייעת. אבל אחרי "מטמורפוזה", כך אני רוצה לקוות, יהיו עוד נשים שיסכימו להביט בעיניים ולומר שלכל אישה יש שם, וכל מעשה של אונס הוא בין הפשעים הנתעבים ביותר בעולם, וכל מי שאינו רוצה לדעת הופך לשותף פסיבי לאנסים.
לא רצית לדעת? תיזהרי. אין בישראל של ימינו ואין בכל העולם המערבי ביטחון וערובה לשלמות גופה ונפשה של אישה, הן מפני זרים והן מפני בני משפחה. שלא כמו במטמורפוזות של אובידיוס ובמיתוסים של העולם העתיק, האנסים בני ימינו אינם אלים גחמנים. הם גברים שאונסים מפני שהם יכולים, וזהו: כולנו אשמים בכך שהם עדיין יכולים.
"סליחה מאבא על זה שהבת שלו נאנסה, סליחה שאני ביתו הבכורה עברתי אונס...! במקום לבקש מעצמי סליחה...!!! סליחה על זה שנתתי לזה להרוס אותי במשך ארבע שנים!!! ולא טיפלתי בזה... לא טיפלתי בעצמי, נתתי להם עוד יותר לנצח, עוד יותר להרוס אותי, באיזה שהוא מקום בהדחקה ויתרתי להם. העדפתי לשכוח. ובכך, הותרתי בידם את האופציה לעשות זאת לעוד בנות. איך לא חשבתי על זה! איך לא חשבתי על עצמי...
ב-30.4.2007 נסעה א' עם אביה לתחנת המשטרה בדימונה שם הגישה לראשונה את התלונה ועדותה על מה שעברה, "הייתי בתחנה, הגשתי תלונה, כן, עם ראש מורכן, התאבלתי על עצמי, ריחמתי על עצמי, וגם בעדות, התביישתי במה שעברתי, התביישתי בעצמי! הימים שאחרי היו קשים, ההתעסקות בפצע הזה, בשחזורים, ברגעים הנוראיים, בלילה ההוא... ואז טלפון! ה-טלפון... הודיעו שאחד החשודים נעצר. אוח... כמה אושר! אני חושבת שזה החיוך הראשון האמיתי שהיה לי מאז האונס, ואז הזימון לאימות... כל כך פחדתי, נעזרתי בחברים, במשפחה, וליווי צמוד של מלווה מדהימה ממרכז הסיוע (טלפון- 1202), היה לי קשה בהתחלה, זה אני והחלאה באותו חדר, כסא ליד כסא, המבט שלו שגרם לי להקיא בלי סוף באותו לילה, ששבר אותי...
נכון להיום, הפרקליטות החליטה כי עברו 4 שנים מאז האונס ולכן אין די ראיות. המשטרה התעקשה על אישום אונס ולכן הוחלט שבתוך 30 יום יוגש כתב אישום. בינתיים האנסים משוחררים.