"
כלה בהשאלה" הוא אחד מאותם סרטים שגורמים לי להרגיש שמשהו אצלי לא תקין. בזמן שכולם צוהלים בחדווה, אני רק מחייך. ברגעים הנדירים שבהם אני צוחק בקול רם, האנשים הטובים שסביבי כבר רוקעים ברגליהם ואוחזים את השלפוחית כדי למנוע מבוכה בפרהסיה. אז מכיוון שהתקלה היא אצלי, לא נותר לי אלא להמליץ בחום על קומדיה צרפתית סכימטית זו, שתגיר דמעות של אושר מעיניכם השוחקות. אלא אם גם אתם, כמוני, מקולקלים.
גיבור הסרט הוא לואיס קוסטה (
אלן שבה), רווק בורגני בשנות ה-40 לחייו, שמתפרנס מפיתוח ניחוחות לחברת בשמים. משפחתו האינטימית מדי של סרבן החתונות, מורכבת מאמו הגימלאית (
ברנדט לאפונט), חמש אחיותיו ובעליהן, וטור מתמשך של ילדים ונכדים לרוב. ביום בהיר אחד, נמאס למשפחה התומכת לטפל בתינוק המגודל, והם מחייבים אותו למצוא אשה/שמרטפית שתדאג לו. לואיס, שחיי הרווקות שלו נתונים בסכנה, רוקם תוכנית יחד עם אמה (
שרלוט גינסבורג), אחותו של חברו הטוב. המזימה מצריכה את אמה להתחזות לבת-זוגו המאוהבת, הנוטשת אותו ביום חתונתם, ומצלקת אותו לכל החיים. הטראומה אמורה לגרום לחמולה לבית קוסטה לרדת מנושא החתונה. למרבה הפלא, התוכנית הפיקחית מצליחה להשתבש.
אלן שבה, מופיע בקרדיטים יותר מפעם אחת. מלבד היותו השחקן הראשי, הוא גם אחד משלושת המפיקים. שמו מוזכר גם כהוגה הרעיון לתסריט, עליו חתומים עוד ארבעה כותבים נוספים. ניתן לנחש שהכוכב המשפיע הטיל מרותו גם על הבמאי,
אריק לרטיגו, שזהו סרטו השני בלבד. הנוכחות המורגשת של שבה, מדגישה כי הסרט הוא בעצם סכימה בנאלית של קומדיה, שנתפרה על-פי מידותיו של האיש הדומיננטי על הסט. הצרה היא שאין מדובר במישהו שמצדיק את ההשקעה.
הסרט מועמד אומנם לשלושה פרסי סזאר (האוסקר הצרפתי) בקטגוריות המשחק, אך כולם תמוהים למדי. שרלוט גינסבורג, המתחבבת עלי יותר ויותר עם כל סרט שבו היא משתתפת לאחרונה, לא נדרשה ליצור כאן שום דמות ממשית. אמה שלה, מחליפה את אישיותה בהתאם לחוזה שנקבע עם לואיס, ומשמשת בעיקר כאנטיתזה לגיבור. ברנדט לאפונט, מגלמת אם שכבר ראינו בהזדמנויות קולנועיות אחרות, ומתפקדת רק כחלק קטן מהמערך המשפחתי הלוחץ על הדמות הראשית. והאיש שלכבודו התכנסנו כאן היום, אלן/לואיס, הוא לא יותר מצנון צרפתי חסר כל ייחוד. אבל למען ההגינות חשוב לציין שהקהל שנכח עימי בהקרנה לא הפסיק להחמיא לו.
ההומור הקליל הוא שמציל את הסרט מתהומות הבינוניות. למרות שרובו מורכב מבדיחות פיפי-קקה או סקס ביזארי, ישנן כמה הבלחות בודדות של קריאטיביות שובבה. במהלכו השוטף של הסרט היה נדמה כאילו דוקטור פרנקנשטיין, הוא שחיבר יחדיו מהתלות וחידודים מסרטים אחרים (שימו לב לתוכי המקלל, למשל). קשה שלא להתמרמר על רגעים מבדרים בפוטנציה, שזכו לטיפול כושל, כמו סצינת ההברזה המפוברקת מהחתונה.
העלילה עצמה לא סוטה מדרך המלך, אך מצליחה לא לשעמם לאורך כל 90 הדקות. ואם הרובד הבידורי היה רענן יותר, לא היו נשמעות תלונות על-כך שאנו צועדים במסלול המוכר והבטוח אל החופה. או כפי שניסח זאת המשורר האנגלי,
הלורד ביירון: "כל הטרגדיות מסתיימות במוות, כל הקומדיות מסתיימות בנישואין".