יש איזה עניין כזה לבחורות, משהו שאף פעם לא הבנתי: ברגע שהן מגיעות לגיל 30, הן נכנסות להיסטריה. בהנף יום אחד בלוח השנה, הן הופכות מהבחורות המצחיקות והאנרגטיות שהיו הידידות שלי, לנשים לחוצות ומבאסות שהדבר היחיד, אבל היחיד, שהן מדברות עליו זה מתי יבוא הבחור. מעבר לזה שיש גבול לכמה אתה יכול לשמוע תלונות אינסופיות גם מחברים ממש טובים, למצב החדש שהן נכנסות אליו יש גם כמה תוצאות לוואי מביכות.
העניין הראשון זה האלכוהול. בגלל שעמוק בפנים הן יודעות שהחיפוש אחרי החתן המיועד עושה להן טוב, הן מתחילות להשתכר. אבל לא סתם איזו בירה בשכונתי. הן הולכות כדי להיקרע, כדי לעשות שטויות שבחורות רציניות כמוהן כבר לא יכולות לעשות. ואחרי זה להצטער על זה. כצופה מהצד, כסחורה פוטנציאלית, זה דוחה אותי. לא נעים לי בשבילן, בגילן המופלג, לראות אותן מביכות את עצמן ככה.
העניין השני זה אובדן הפרופורציות. כאילו הן לקחו איזו תרופה שמשבשת את הפעילות התקינה של ההורמונים, הרווקות בנות ה-30 מתחילות לעשות עניין מכל שטות, לנפח כל מילה שבחור זרק להן במשרד, להיעלב מכל שניה של חוסר יחס. אני בטוח שזה לא רק עניין של מוח שגורם להן להתנהג ככה, זה חייב להיות קשור לגוף. ואם כבר גוף, העניין שלישי, הוא הזווית של הפה. מהרגע שהן התחילו את המירוץ לחתן, משהו קורה להן בזווית של הפה. משהו לא מחמיא, אני מתכוון. הן הופכות חמוצות, ואם לא חמוצות, אז כאלו שמתאמצות לא להיות חמוצות. שזה הכי נורא.
אז כמו שבטח היה אפשר כבר להבין, יש לי הרבה מה להגיד על בחורות רווקות בנות 30 שמחפשות בחור, והייתי יכול להמשיך עוד. כנראה שגם לסיגל אבין, התסריטאית של "האקס המיתולוגי" יש. והמסקנות שלה לא פחות חמורות משלי. הגיבורה שלה, בגילומה של טלי שרון ההורסת, עושה את כל הטעויות הקלאסיות של בחורה בת 30 (ואולי גם של בחורות בכלל). הראשונה בהן - להתאהב רק במי שלא עושה לך טוב. וזוהר שטראוס בתפקיד האקס הראשון ששרון חוזרת אליו במטרה למצוא מישהו להתחתן איתו, ממש לא עושה לה טוב. תוך שנייה היא הופכת לכלבה שלו. זה אומנם לא כל-כך אמין, והלוואי שמישהי היתה מתמסרת לי ככה (אני לא הייתי אומר לא לסקס), אבל הנקודה עברה: שרון לא מחפשת מתחת לפנס הנכון, ובדיוק כמו הרבה בחורות אחרות, היא לא מסוגלת לראות את זה.
היו עוד לא מספר מבוטל של סיטואציות לא אמינות בעליל ב"אקס המיתולוגי" וגם איתי טיראן התגלה כשחקן קומי בינוני ביותר. אם אני לא טועה היה גם הומאז' חצי מודע ל"פלורנטין" המיתולוגית ונכון, נקודת המוצא של העלילה - הביקור אצל מגדת העתידות - היא מופרכת. ועדיין, הרגשתי שקיבלתי אישרור למה שידעתי, והיה נחמד לשמוע את זה דווקא מנקודת מבט נשית. זה אתן המתוסבכות שיכולות לחזור שוב ושוב אל מישהו שמתייחס אליכן כמו עקרת בית רק כי הוא גורם לכן לגמור במסעדה. זה אומנם חומר מצויין לעוד הרבה סדרות טלוויזיה, אבל זה רע לכן לעור הפנים.
והערה לסיום: מה זו הזוועה הזו ששודרה מיד לאחר-מכן?