אז מה בסך-הכל אנחנו רוצים? לצחוק קצת. יש שיאמרו שמדובר בנטייה לאסקפיזם, התחמקות ממצוקה ורוע של היומיום, פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר - הומור. יש גם אסכולה הפוכה, שתאמר שהצחוק הוא תגובה חתרנית נגד השחיתות, חוסר הצדק, המצוקה והכאב. אלה יאמרו שהקומדיה, כשהיא מצוינת, לא משכיחה מהקהל את המציאות המרה, אלא דווקא מטיחה אותה בפנים, בשיא הגיחוך והפאתטיות שלה. באותה הרוח בחרנו לכם את הקומדיות הפרועות, הבועטות והמצחיקות ביותר שרצות השנה בתיאטרון. תיהנו
אהבה וזעם - השראה מסרטי קומיקס ופשע רגע לפני שפרשות השחיתות האינסופיות מרסקות לחלוטין כל ממסד אפשרי במדינה, אנסמבל הרצליה מעלה את "אהבה וזעם" - סאטירה פרועה המגוללת את סיפורו של פיטי (תומר שרון), עו"ד מצליחן שחייו משתנים בעקבות שבץ מוחי שעבר. הוא מחליט לממש את האידיאלים האמיתיים שלו, ויוצא למאבק בממסד המושחת. פיטי האידיאליסט (מגובה בחבורת דמויות נאמנה וביזארית) לא בוחל בסחיטות, זיוף ראיות, חטיפות, איומים, ומבחינתו כל האמצעים כשרים במאבק על חיי האזרח הקטן.
למרות שלמחזה לא היתה מזיקה עריכה קשוחה יותר, התוצאה הסופית מרשימה. גדליה בסר ביים בסגנון קצבי שמושפע מסרטי פשע וקומיקס; תומר שרון כריזמטי, מטורף וזועם, ומצליח לדלג במיומנות בין שיגעון, חמלה ושחצנות. גם שאר השחקנים מצליחים להבריק, ובעיקר רותי בורנשטיין, שחקנית וירטואוזית וקומיקאית בחסד, שאי אפשר שלא ליפול בקסמה.
העז או מי זאת סילביה: מוני מושנוב עושה את עם עז אמרו כבר לפני - אל תתנו לקומדיה הזו, המצחיקה עד דמעות, להטעות אתכם. מבעד למסווה השנון והציני, "
העז או מי זו סילביה" היא טרגדיה אמיתית. ועדיין, מדובר בפצצת ציניות נשכנית בביצוע מוקפד ומדויק. מוני מושונוב מגלם אדריכל מצליח שנשוי לאשה אוהבת (לילאן ברטו המופלאה). ביום בהיר הוא מתוודה בפניה שהוא מנהל רומן עם עז בשם סילביה.
מכאן קצרה הדרך להתמוטטות התא המשפחתי, על כל אמונותיו וערכיו הצבועים. המחזה עוסק בגבולות הבלתי-קיימים של הסובלנות - מרטין מצפה מהעולם להכרה ולהבנה של הרומן שלו עם סילביה העז, אבל במקביל גם מזדעזע מגילוי ההומוסקסואליות של בנו, וניהנה להשפיל אותו. בין לבין מנסה אשתו להבין האם הזעם שלה כאשה נבגדת הופך אותה כאנטי-ליברלית, במונולוג קורע לב ומצחיק עד דמעות. קומדיה פרועה אבל גם עגומה, חריפה ונועזת. כמו שאמר מושונוב בראיון - "קראתי וצחקתי, עד שפתאום הפסקתי לצחוק".
נישואים - מה הקשר בין אהבה לחתונה? הקומדיה הקלאסית של גוגול "נישואים" (שמוכרת גם כ"שידוכים"), מועלית בחאן כקומדיה מוזיקלית תמימה ומקסימה, עם פזמונים של יוני רכטר. גיבור המחזה הוא רווק מושבע, שמחליט בכל זאת לשאת אשה. אלא שהעניינים מסתבכים - הכלה לא ממש יפה, לא מאוד חכמה, לא כל-כך עשירה, והגרוע מכל - אפילו לה קשה להחליט בין כמה מועמדים. אז מהי אותה כמיהה בלתי מוסברת ולא הגיונית שגורמת לכולם לרוץ ולהתחתן? החיפוש אחר האושר? מי כבר מאושר בנישואין? ומה בכלל הקשר לאהבה?
הבימוי של אודי בן משה מדגיש, בשפתו המסוגננת, את הזרות והריחוק שבין החתן והכלה, את הפחד העמוק מנישואין, את האינטימיות המזויפת ואת הגיחוך שבמעמד. בן משה משכלל את כל האלמנטים המוכרים של קומדיית המצבים - שקרים, התחפשויות, משחקי מחבואים ורוח אירונית כללית - לכדי קומדיה משובחת, מצחיקה ועצובה, שנונה ומפוכחת, על הפער הבלתי נסבל שבין האידיליה הרומנטית לבין השקר שהנישואים עושים בנפשנו.
תה - צחוק כואב ההפקה של רוני פינקוביץ' היא קומדיית בורקס מקסימה, אנושית ומלאת חן, המספרת על רווק מושבע שמגלה שהוא חולה במחלת כליות, ונזקק לעזרתה של אמו. הוא מבקש למכור את דירתה, אלא שהיא לא מוותרת עליה בקלות, ומגלה לו על קרובי משפחה מסתוריים שאולי יעזרו לו בהשתלה. לבן, שלא ידע כלל שלאמו, ניצולת השואה, יש עדיין משפחה, מצפה הפתיה גדולה במהלך המפגש עם "המשפחה החדשה". "תה" היא קומדיה קטנה, רגישה ומרגשת, שמעלה תמונות ישראליות מוכרות להפליא, נוסטלגיות וסאטיריות, עם שמץ של פולניוּת, טורקיוּת, רוסיוּת וטראומת שואה. ייאוש קורע לב מתערבב כאן עם תחמנות ומציצנות, ומעל לכל - הופעה בלתי נשכחת של זהרירה חריפאי, בתפקיד מצחיק עד דמעות - ועם זאת חודר ומכאיב - של האם הקשישה.
ההיסטוריה של הקומוניזם - להתחרמן מסטאלין אחרי "
פלישות קטנות" המצוינת, תיאטרון קרוב, בבימויו של ניקו ניתאי, מוכיח שוב איזה פוטנציאל קומי אדיר גלום במחזות שנולדו מתוך משטרים אפלים. "
ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי הנפש" מספקת מבט מטאפורי פרוע ומחודד על המשטר הקומוניסטי ברומניה. העלילה מתארת סופר שזכה בפרס סטלין ומגיע לבית משוגעים כדי להסביר את נפלאות המהפכה והישגיה לחולי הנפש. כאן הוא פוגש שפע של טיפוסים הזויים - החל ממתמחה המתחרמנת מסטלין (ענת שגב), פסיכי המכור לתשומת לב (שמואל וולף הנפלא), וכלה בסגנית מנהל שהיא בעצם מודיעה של הקג"ב (מיקי מרמור). זו מחזאות סאטירית במיטבה - מופרעת, נטולת רסן, אירונית, סוחפת וחושפת בהנאה גדולה את המפלצת הדיקטטורית, בעבודת אנסמבל מרשימה ומדויקת.