הסוף המאכזב של הארי פוטר

במבט ראשון, ג'יי.קיי לא מאכזבת. אם אפשר לקרוא לקריאה קדחתנית ב-600 העמודים הראשונים של הספר מבט ראשון. "Harry Potter and the Deathly Hallows" הצליח להחזיק אותי ערה ומרותקת כמעט לכל אורכו. דווקא הסוף, הסוף הנחשק, הסוף הסודי בהחלט (פחות או יותר), הותיר אותי עם תחושה מוזרה. יותר נכון, בלי תחושה. גלונים של דמעות זרמו מעיניי כשגמרתי לקרוא את הספר הרביעי, החמישי, השישי. הפעם הדמעות לא ממש דפקו הופעה. אז היות שמה שקורה באמצע מהנה יותר ממה שקורה בסוף, לא אסגיר מה קורה באמצע - רק מה קורה בסוף. הספר השביעי והאחרון בסדרה ממשיך את המסורת המפוקפקת של שני קודמיו - אורכו לא היה מתקבל על הדעת אלמלא היה זה הפרק התורן בסיפור מעלליו של הקוסם החביב על ילדי תבל, כמו גם על בעלי מניות של אמזון. זה זמן רב שאנו קוראים ספרים על הארי פוטר משום שאנחנו קשורים בעבותות של אהבה ושותפות גורל אל המיתולוגיה החדשה הזאת ואל גיבוריה. ג'יי.קיי רולינג איבדה את החובה לדמיין בעבורנו תמונות שאנחנו לא יכולים לדמיין בעצמנו. אחרי שבספרים הראשונים היא קנתה אותנו עם רעיונות מבריקים, זרים, קסומים - כבר שנים שמותר לה להיכנס לענייני רגשות ולמרוח סצינות ולצאת הכי בסדר. זה לא משעמם, זה "אפל". אבל בכל זאת, הכתיבה של ג'יי.קיי חלקה וסוחפת, והפעם היא השתדלה במיוחד. בראשונה בסדרה, העלילה מתרחשת ברובה מחוץ להוגוורטס, אז הרוטינה הרגילה של אירועי השנה נחסכת מאיתנו. חוץ מזה, רולינג פיזרה בתבונה קטעי אקשן מדליקים. יש אחד בכל מאה עמודים בערך. הראשון מביניהם הוא מרדף אווירי מטורף שמערב שבעה פוטרים, מספר דומה של חברי מסדר, עשרות אוכלי מוות, וולדי אחד ומוות אחד. כן, כן - מישהו מת כבר על ההתחלה, ולא צריך לחכות להופעתו הדרמטית של וולדמורט, כי הוא מפציע על כל צעד ושעל - בדמותו הגשמית או המנטאלית. בתשובה לשאלה "נו, אז מי מת?", הורגת רולינג מדי פעם בפעם דמות בינונית בחשיבותה. בפעם השלישית זה כבר קצת לא נעים לקרוא איך עולמו של הארי חרב עליו ואיך הוא לא מאמין שזה אשכרה קרה. וכשמצרפים לכל המעלות האמורות את העובדה שגם בספר שבע יש אחלה תעלומות ומשימות ביניים שצריך להתיר ולהשלים בדרך אל הקתרזיס - מקבלים חוויית קריאה לא רעה בכלל. כל זה נכון עד שמגיעים למעין נקודת מפנה, שמצד אחד מעבירה בקורא צמרמורת של עונג - ומצד שני מגניבה ללב אכזבה קלה. שלא כהרגלו, הארי פוטר פשוט יודע מהו הדבר הנכון לעשות. זה יוצא לו בנביעה טבעית. הכעסים, הלבטים של הספרים הקודמים נמוגים. פוטר שלנו גדל להיות אדם דגול באמת.

ועכשיו מגיע הספויילר הגדול

בסוף לא קורה שום דבר שאתם לא יכולים לחשוב עליו. נכון יש ברשת כל מיני תיאוריות לפיהן הרמיוני תעבור לצד הלא נכון של המפה המכושפת? או על כך שדמותו המסעירה של סנייפ טומנת בחובה סוד מרגש שישנה ה-כ-ל? אז לא, זה שום דבר מהסוג הזה. זה כל מה שגם ככה ידענו או שיערנו - רק מפורט באריכות. ולא, הוא לא מת. וולדמורט מת. וגם הרמיוני ורון - חיים ביותר. והגופות המוטלות בצד - לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. והכי כיף-אך-מסריח: סנייפ ומאלפוי גומרים את הקריירה בטוב. ואם זה לא מספיק, ישנו הפרק האחרון. 19 שנה אחרי הדו-קרב הסופי הכל נשואים לבני זוג מובנים מאליהם. ילדיהם נקראים בשמות מובנים מאליהם. סוף טוב מדי. איזה קטע מוזר.