דרך ארוכה עשתה ההסתדרות מהגוף החזק במדינה ומקור גאוותם של מאות אלפי פועלים - לגוף השנוא שהיא היום. למעשה, זו בדיוק אותה הדרך שעשתה ישראל כולה, מחברה שוויוניות (פחות או יותר) לחברה מופרטת עם פערי המעמדות מהגדולים בעולם.
מי שצפה אתמול במהדורות החדשות, היה יכול לחשוב שההסתדרות יוצאת לשביתה סתם, כי בכיף שלה להרוס לכולם את הקיץ. יהיו טיסות או לא יהיו טיסות? תבוטל החופשה או תדחה? נתב"ג יפעל במתכונת מלאה או חלקית? אלו השאלות היחידות שהעסיקו את הכתבים. שכרם של מאות אלפי עובדי השירות הציבורי, והסיבה שבגללה יוצאת ההסתדרות לשביתה, שהתקשורת כל-כך אוהבת לסקר, כמעט נשאר מחוץ לדיון.
עד כדי כך לוקה הסיקור של השביתה בחד-צדדיות לטובת האוצר והאזרחים המתלוננים המשרתים את עמדותיו מבלי שידעו, שאפילו בכתבה שבה סוף סוף סיפרה לנו הכתבת על מה בעצם הוויכוח, עמוק בתוך המהדורה של ערוץ 10, הוצגו הדברים בדרך המשרתת את הממסד. קודם כל הוצגו נתוני השכר של המרוויחים הגדולים מבין עובדי המגזר הציבורי, כמה מאות אנשים שכולנו אוהבים לשנוא (עובדי חברת החשמל וכו'), ורק לאחר-מכן, תודה רבה, גם את העובדות היבשות: בזמן שהשכר הממוצע בסקטור הפרטי עלה בשנים האחרונות, זה של הסקטור הציבורי ממשיך לרדת. המורים, שעוד חודש וחצי, עם החזרה לשנת הלימודים, ישבתו גם הם, מרוויחים מתחת לשכר הממוצע במשק.
אבל כל זה מתגמד מול החופשה של משפחת מגן, וגם לעופר עיני, האיש הרע בסיפור, יש לב. לכן החליט לא להשבית בינתיים את נתב"ג. זה היה צעד תקשורתי חכם, אבל לא מספיק. אם ההסתדרות רוצה לחזור ולמצוא חן בעיניי העם, או לפחות לתת פייט רציני למשרד האוצר במאבק על דעת הקהל, היא חייבת יועץ תקשורת מעודכן יותר.
נחמד הרעיון לקיים את מסיבת העיתונאים בדיוק בזמן מהדורות החדשות כדי לזכות במירב תשומת הלב. אבל עיני לא יכול לשבת שם עם אותו מבט זחוח כמו של עמיר פרץ בשעתו ולדבר אפילו לאט יותר מאביו הרוחני. רק השפם הפריד בין השניים אתמול, וזו לא מחמאה. במציאות התקשורתית הנוכחית, עיני חייב לדבר הרבה יותר מהר, להתחיל עם העיקר ואם אפשר מומלץ שאת דבריו תלווה מצגת משוכללת. לא פלא שעורכי מהדורות החדשות חתכו ממנו אחרי שתי דקות. עמיר פרץ כבר היה לנו אחד, וזה לא היה משהו.
