פחות מ-1% מהציבור הישראלי סבור כי על זוג שמתקשה להביא ילדים לעולם צריך לוותר על חוויית ההורות. 73% מהנשאלים טוענים כי אינם יכולים להבין זוגות שלא רוצים להביא ילדים. 34% סבורים כי החלטה כזו נובעת משיקולים אנוכיים ואגואיסטיים (NRG).
נתונים אלו עלו כחלק מסקר שנערך לקראת עלייתה לאוויר של "אמא יקרה לי", סדרה תיעודית בת שישה פרקים. כלומר, "חווית ההורות", על אף שכשמה, היא חוויה העוברת על ההורה, נתפסת אצל הציבור הישראלי כאקט אלטרואיסטי. כסדרה העוסקת באמהות ולא בילדים, מראה "אמא יקרה לי" עד כמה ההורות היא תולדה של תשוקה - ביולוגית או חברתית - בלתי ניתנת לריסון, שנובעת דווקא משיקולים אגואיסטיים, בין אם אלו מקורם בפרט או בציווי של המין כולו.
כשם ש"חווית ההורות" הינו מושג עידן-חדשניקי בעל ניחוח צרכני, כך גם בפרק הראשון של "אמא יקרה לי" צפה חווית הרכישה כחלק הכרחי מחווית ההורות. את אחד מרגעי ההכרה הראשונים שלה באמהות חוותה אורי, העומדת לאמץ תינוקת מדרום אמריקה, דווקא בסופרמרקט, שם היא קונה את הפריט הראשון לילדה שתגיע.
מספר מדינות בדרום אמריקה, מצוין בסדרה, הפכו ל"מעצמות אימוץ": אלפי ילדים נמכרים שם, לרוב בתמורה ל-50 עד 100 דולר. אם לרגע אנחנו חשים את חוסר הצדק המאפשר לאדם הלבן לבוא ולרכוש לו ילדים חמודים במחיר חיסול, הלוא שמתברר שרבים מהמועמדים לאימוץ הם ילדים לא רצויים, שעוברים התעללות נפשית ומינית במשפחותיהם ואחוז ניכר מהם הוא פרי בטנן של ילדות שנאנסו על-ידי קרובי משפחה. העולם הוא מבאס אבל ככה זה, משדרת הסדרה.
כשג'סיקה התינוקת נמסרת לראשונה לאמה החדשה זו לוחשת באוזנה: "עכשיו את דניאל שלי", משפט שכל אחת מארבע המילים הפשוטות שבו אומרת הכל. האם החליטה כבר לשנות את שמה של הפעוטה. החלפת השם היא כחותמת של העברת בעלות. התחושה הזו, של ילד כרכוש, ושל הנשיות המערבית כתמהיל מאיים של רגשות קמאיים וארנק תפוח, מקבלת חיזוק בפרסומות, שכצפוי, מפולחות בהתאם: הפרסומת הראשונה היא לתחליף חלב "הכי קרוב לאמא", אחריו צבעי שיער למראה טבעי, תוכנית שומרי משקל, שניצל דיאטטי ושניצל רגיל שאמא משאירה כשהיא נוסעת לנופש.
חיימוביץ' עצמה נוכחת בכל סצינה של הסדרה. היא נוסעת עם האם הטריה לדרום אמריקה, היא מתקינה איתה את המיטה, מהינה לנכוח ולהתייפח ברגע העברת התינוקת מהאומנת המקומית שטיפלה בה למשפחתה החדשה. לכאורה, זהו עקב אכילס של "אמא יקרה לי": נוכחותה של מיקי - ואפשר בהחלט לקרוא לה מיקי - ברגעים הקריטים ביותר של הפרק, עוברת כתמוהה וכמעט מקוממת, משבשת לחלוטין סדרי מצלמה ויחסי אובייקט-סובייקט.
אבל, בחשיבה לאחור, נראה שדווקא הצבתה של מיקי כסובייקט נוסף, כמראיינת/חברה, מפחיתה את המימד החודרני והסחטני ש"אמא יקרה לי" היתה צפויה לסבול ממנו. כמעט בגופה חוצצת חיימוביץ' בין המצלמה הפולשנית לבין האם וכשהיא בוכה הצופה מקבל "פטור".
הדוגמא הטובה ביותר לכך נמצאת בשוט קצר ולא חשוב של מיקי במטוס לדרום אמריקה, מסתכלת החוצה מהחלון. לו היתה הבמאית בוחרת להראות ברגע הזה את האם המיועדת, היה הרגע נטען בשלל משמעויות קיטשיות. אבל זוהי המראיינת, נוסעת עם מרואיינת לקבל ילד. אולי היא חושבת על הרות הגורל של הטיסה, על קפיצת הדרך, ואולי היא חושבת אם עוף או בקר. "אמפטיה" היא מילת המפתח ביחס של חיימוביץ' לאמהות, אבל באורח קסם כמעט, אותה אם-פטיה אינה מבטלת את המימד הביקורתי, שלא ברור אם הוא נובע משלוש היוצרות של הסדרה, או מהמציאות עצמה.