אין כמו המנטליות הישראלית. משהו היה צריך להישמע לי חשוד עוד בשיחת הטלפון כשקבעו איתי הובלה לשעה עשר בבוקר. לא בין שמונה לחמש, לא בין שתים עשרה לשבע, עשר בבוקר. לקחתי טווח ביטחון וקבעתי עם חברה לארוחת צהריים בשעה אחת.
ברבע לעשר החלה הספקנות לכרסם. בעשר ועשרים הבנתי שזה כבר לא יקרה ובאחת עשרה וחצי ניהלתי רומן טלפוני עם המוביל. שלב ההובלה מורכב לפחות כמו שלב חתימת העסקה. כל המו"מ נפתח מחדש כאילו מעולם לא ביקרת בחנות ולחצת יד עם המוכר. בשתים עשרה ורבע הודעתי למוביל שהוא מוזמן לבוא, אבל אני לא אהיה בבית. הוא התעשת במהירות ואמר שיגיע אליי יותר מאוחר, אחרי ההובלה לחיפה (!).
כמו שניתן להבין, הגעתי להרצליה פיתוח רעבה ועצבנית. בפיתוח, כמו בפיתוח, שעות הצהריים הם סוג של טיילת. המוני עובדים שוברים את הראש בשאלה איפה נאכל היום ובאיזה כרטיס הנחות נשתמש. בסופו של דבר מצאנו חנייה והגענו אל מסעדת "ארתור", דיינר אמריקני כשר שעשה עלייה ונחת בקצה רחוב משכית.
המקום לא גדול ובמבט ראשון נראה כמו סוג של מסעדת פועלים, בגלל השולחנות הארוכים המפוזרים בו. מבט נוסף במרלון ברנדו וביתר הטיפוסים הקשוחים בשחור ולבן המעטרים את הקירות ואתם כבר באמריקה.
"ארתור" מציע את אחת העסקיות השוות בעיר. מגוון סלטים, מבחר בשרים ותוספות במחירים שווים לכל נפש. עוד בטרם בחרנו את המנות העיקריות, הגיעו אל השולחן סלט קולסלואו, סלט ביצים, פלפל חריף, חצילים מטוגנים, סלט כרוב, חומוס וטחינה. כל הסלטים מוכנים במקום מידי יום ואפשר בהחלט להרגיש שהכל טרי טרי.
עד שהגיעו המנות העיקריות טעמנו גם מנה של כנפיים, רוסטביף ברוטב יין ותמרים ודגימה קטנה ממנת הגולש. שלוש המנות היו מצוינות, הבשר היה רך והתיבול היה מורגש בדיוק במידה ולא השתלט על הטעם.
אין ספק שנותנים כאן כבוד לבשר. לעיקריות קיבלנו שתי מנות נדיבות, אחת של שניצל בתוספת צ'יפס והשנייה של פרגיות במרינדת הבית (שהפכה את הבשר לעסיסי במיוחד ובאופן כללי עשתה רק טוב) בתוספת פירה. השתיים הוגשו בצורה אסתטית בכלים לבנים מלבניים, שלא ציפיתי למצוא בדיינר שמתמחה בבשרים. אופן ההגשה משקף את הדגש הרב שמושם במקום על ניקיון והגשה בסטנדרט גבוה וכיאה לדיינר אמריקני, אין סיכוי שתצאו מכאן רעבים. דמיינו את הניו-יורקר הכבד ביותר וגם הוא לא היה יוצא מכאן רעב.
"ארתור" הוא מקום שכיף לסעוד בו ולכן כבר ביסס לו קהל לקוחות קבוע. הבשרים המוצלחים, הסלטים הטריים, התוספות שמוגשות ברוחב לב והמחירים ההוגנים גורמים לאנשים לחזור. מי שזוכר את הסדרה "ימים מאושרים" יתפתה לחפש בסביבה את פונזי (הנקרא כשם המקום).
לגבי המוביל, הוא הגיע בסוף בסביבות שש וחצי, אבל לפחות לא הייתי רעבה.