כיצד שינתה אינתיפאדת אל-אקצה את חייה ואת יצירתה של כוכבת פרויקט Y קטי דרבקין? ובכן קטי נהגה לרקוד לרקוד ולרקוד במועדוניה של העיר תל אביב ולעשות הרבה אקסטות. ואז היא שברה את הרגל והבינה שהכל רקוב. האין אתם פשוט משתוקקים להיות חלק מעולם הזוהר? התיאור המלא של חוויית האינתיפאדה של קטי - ב"אינתיפאדה קאלט", סרטה התיעודי של איילת דקל, ששודר אתמול בערוץ 10.
בסרט מככבות למעלה מ-10 דמויות, שיש מי שיקרא להן מרכזיות, מן התרבות הישראלית העכשווית: צלם העיתונות זיו קורן, הסופרת אורלי קסטל-בלום, אמן הווידאו רן סלוין, המוזיקאי עופר מאירי, המפעילה הלאומית עינת שרוף, במאית התיאטרון יעל רונן, בן זוגה השחקן יוסף סוויד ועוד. כולם מספרים איך אירועי הדמים של המלחמה השביעית השפיעו על פועלם, איש איש בתחומו.
סביר להניח שהסרט נוצר במטרה להשביע את הרעב של סמולני ארצנו להגדרה מילולית של האנומליה שהיתה חלק בלתי נפרד מחיינו במשך חמש שנים. הרי אפילו שמו של הסרט הוא מאגניב כזה, מקורו בעגה האירונית של האנשים המתוחכמים. אבל דא עקא, דברי טעם לא גדלים על עצי הזית של הכפר בודרוס.
שתי מילים שמסכמות היטב את רוב הדברים שנאמרים בסרט הן "למי אכפת". כלומר, מה אכפת לי שעופר מאירי חש ניכור זה או אחר ואז הלך ליצור את יצירת האמנות הדגולה "מטרופולין". המסקנה הבלתי נמענת היא שברנז'איסטים שבעים שחיים בקלישאה של "הבועה התל אביבית" הם אכן אנשים מעייפים. מסקנה בלתי נמנעת אחרת היא שאחרי השוק של מלחמת לבנון, האינתיפאדה וחרדותיה הן חדשות ישנות.
יוצרי "אינתיפאדה קאלט" השקיעו מאמצים ניכרים בצד הוויזואלי של הסרט. אין בסרט הזה שום שוט בצבעים טבעיים, הכל ירקרק או כתמתם. צילומי ארכיון מהטלוויזיה ומן העיתונות מוצגים בשחור-לבן מגורען מאוד. העריכה מיישמת היטב את כללי הנוסחה MTV-קליפי-צעיר-תזיזיתי. לפעמים, בצורה די אקראית, תוקף את התמונה מעין שיבוש אלקטרוני. אני מניחה שהוא אמור לעורר בלב הצופים איזו חרדה קלה, להזכירנו שפרשי האפוקליפסה בדרך.
ובכל זאת, הצפיה בסרט מעוררת תחושת אנכרוניזם לא נעימה. מדהים איך שכמעט אף אחד שם לא אומר משהו ממש מרתק, אבל כולם נשמעים ממש מרוצים מעצמם. למעט יציאות ספורות ביותר (הידד קטן ליוסף סוויד), שום דבר לא חורג מהמובן מאליו: בתל אביב אפשר לאכול פלאפל ב-4 בבוקר; איזה אבסורד זה לפחד מאוטובוסים; אין, אנשים פשוט רצו לשמוח; אמנות פוליטית היא עקרה כי היא לא משפיעה באמת; וואו, איך נהיינו ציניים כשראינו פיגועים בטלוויזיה. וככה זה ממשיך. האם באמת כל מה שניתן להפיק מהנושא זה את הדיון העבש הזה?