"כרמן" של להקת מטרוס בכוריאוגרפיה ובימוי של רמון אולייר מתרחשת בין גגות וחצר של בית חרושת לסיגריות. התפאורה של הביצוע הנוכחי ריאליסטית, יש מרפסת, דלת ממנה יוצאים אל גג משופע, ואפילו דוד מים.
המחול נפתח בסולו נפלא של הצועניה, מין דמות שחציה מספרת וחציה מגדת עתידות, היא היחידה שלאורך כל היצירה רוקדת פלמנקו מסורתי, והעושר והחושנות של המחול הדרמטי הזה מעמיד בצל את הסצינות הרבות שבהמשך, שלעיתים יש להן נגיעה במסורת המחול הספרדי, ולעיתים הן אובדות בתוך ריאליזם, ריקוד של מיוזקל עם הרבה הרמות רגליים, או סתם קיטש.
הרקדנים כולם טובים, אם כי גילם הצעיר, או שמא עירוב הסגנונות, מוריד מעוצמת העימות שאנו רגילים בביצועים אחרים. הם משמשים כ"בחורים" שמתוכם יש נאהב אחד, אך למרות פוזות שונות של "גבריות" כמו עישון, טפיחות ובעיקר מזמוזים של הרקדניות בתפקיד "הפועלות" הם משמשים כמין מקהלה גברית, שרק לקראת הסוף מצליחה לשכנע בגבריותה או בעוצמת ריקודה.
אחת התמונות היפות והנוגעות ללב היא זו בה ג'וזה האוהב מנגב את גופה העירום למחצה של כרמן מהמים שהותזו עליה באקט של בוז והשפלה. אז זהו, חשבתי לעצמי, על זה כל הרעש? בהמשך כרמן הצעירה ממשיכה לרקוד ולהתפתל סביב אהובה בחזה חשוף. אני תמהה אם יחסי הציבור לעבודה הזו באמת היו צריכים לנסות למכור אותה דרך העירום הרזה והתמים הזה. אני רוצה להאמין שהקהל הרב שבא לראות את המחול היה מגיע גם בלי הציצים החשופים הללו (רק אצל מונטלבו הצרפתי בשבוע שעבר היה מטר של גופות רקדנים עירומות שנפלו מהשמים לתוך עננים תכולים, ואף מילה לא נאמרה על-כך, ובצדק).
אך העירום במקרה הזה הוא רק סימן לאיזו חולשה בתוך היצירה שבה המחול מפסיק להיות משמעותי משום שהתנהגויות בלתי מסוגננות של מזמוזים ונשיקות הופכות אותו למיותר. יש יותר חושניות וסקסיות ברקיעות הפלמנקו ובהתגרות של העמידה הזקופה, מאשר בכל הריאליזם הלא משכנע ששב ומבצבץ מדי פעם בתוך הריקוד.
כרמן עצמה היא צעירה וגמישה, וללא ספק רקדנית מעולה, אך אין בה שום תחושה של גורל בלתי נמנע, של להט מתגרה כפי שראינו אצל רקדניות פחות יפות כמו אצל כריסטין הויוס ולאורה דל סול בכרמן הבלתי נשכח של קרלוס סאורה. צחוקים מלאכותיים, וקולאז' מוזיקלי שרירותי מקלקלים את ביזה שדווקא הקטעים שלו, גם בעיבוד שונה, ממשיכים להיות משכנעים ואמיתיים בדרמה שהם מעוררים.
לקראת סופו של הריקוד נראה שהיצירה עולה על תדר אמיתי יותר, הסיפור תופס תאוצה, והרקדנים פטורים מפוזות מביכות.. הריקוד המתמשך של כרמן מוציא ממנה איזו עיקשות, אולי קצת ילדותית, אך כזו שמובילה לסוף טרגי. האם המים הנשפכים אל הבמה בסוף הם תזכורת להתזת המים המשפילה שקרבה את זוג האוהבים בהתחלה, או אולי אלו מים מטהרים, החטא וגאולתו ברגע אחד, כאשר ג'וזה חונק למוות את אהובתו תחת זרם עז של מי באר? זה רגע מרשים, אך גם הוא הוסיף לתחושה שנעשתה כאן מלאכה מחוכמת, ידע בימתי יעיל שהעלה כרמן שיש בה הכל להוציא תשוקה אמיתית, כזו שיכולה להיות חבויה גם תחת שכבות של שמלות ועדיין לרגש.
הקהל הריע בהתלהבות ונראה שנהנה מאוד. אני מצאתי עצמי מתגעגעת קשות לפשטות ולכוח האצור, הטרגי, של רקדני כרמן של סאורה, ובעיקר לאנטוניו גאדס, שאחריו אין כנראה עוד גו'זה...
"כרמן", 1-10 בנובמבר, תל אביב, חיפה, ירושלים והרצליה. 